הציבור - הצד הלא נשמע בהסדרי החוב

לאחרונה מתקיים ויכוח ציבורי לגבי עסקאות טיעון אותן מאשרים בתי המשפט. לאחר אירוע הדריסה המזעזע של שלוש נשים במעבר חציה והפקרתן על ידי הפוגעים, התברר כי בעבר הלא רחוק נעשתה עסקת טיעון מקלה לגבי החשוד בדריסה. ברקע עסקת טיעון היא עסקה בין הפרקליטות הסנגוריה ובית המשפט. זהו משולש כוחות בעל אינטרסים שעסקת הטיעון באה לשרת בממוצע את מרבית האינטרסים של כל אחד מהצדדים. הפרקליטות יודעת כי עליה להביא נאשמים לדין ולנסות להביא להרשעתם. זה תפקידה. הסנגוריה יודעת כי עליה לנסות להביא את העונש המינימלי על הנאשמים המיוצגים על ידה, וגם אם ביצעו עבירות חמורות ונוראות, אין בכך כדי לשנות את מטרת הסנגוריה , דהיינו להקל בענישה. בית המשפט מעוניין להביא תיקים לכדי סיום כדי להוריד לחץ מעל המערכת וכדי להביא לסופיות הדיון. עסקת טיעון משרתת את האינטרסים הסמויים של שלושת קודקודי משולש הכוחות הזה.

יתכן שההרשעה מחד והקלת העומס מאידך משרתות את האינטרס הציבורי אולם ברור שעונש קל איננו מצטרף למשוואה זו והוא נוגד את אינטרס הציבור. אך ראו זה פלא, הציבור שעליו נועדה המערכת להגן, כלל איננו נשאל ועמדתו לגבי הסדר הטיעון איננה רלוונטית. זכורה עסקת הטיעון המוצעת במשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב, אשר בסופו של דבר לא התקיימה בגלל התנגדותו שלו. ידוע גם מה קרה בסוף ההליך השיפוטי הארוך – מה שמוכיח בעליל כי עסקאות טיעון הן פשרה כמעט הזויה מעל ראשו של הציבור שומר החוק. ידע הציבור כי עסקאות הטיעון הן כלי הכרחי אך לא בהכרח רצוי המאפשר למערכת לפעול בדרך יעילה יותר, לכאורה לטובת הציבור, וכי לציבור עצמו אין מעמד בתהליך זה.

כאן אולי המקום להציע, כי יש לקבוע נושאים בהם אסור יהיה להגיע לעסקאות טיעון ולו רק כדי שהצדק גם ייראה. אם לפרקליטות אין מספיק ראיות להרשעה – יזוכה הנאשם. ואם יש בידיה מספיק ראיות – אין סיבה להקל בעונשו. יתקיים דיון מתחילתו ועד סופו ויקבע כב' בית המשפט עמדתו. כדי להראות עד כמה נכונה גישה זו – נבחן את משפט דמיאניוק. אין ספק שאין איש בישראל שאיננו חפץ במותו של הארכי רוצח הרשע הזה. נניח שהייתה מוצעת עסקת טיעון לפיה הרוצח היה מקבל מאסר לשארית חייו ולא דין מוות. יתכן שעסקה כזו הייתה יוצאת לפועל אך הנפגעים מהרוצח לא היו יכולים לקבל אותה. לעומת זאת לא נערכה עסקה כאמור והרוצח זוכה בבית משפט ישראלי, כלומר שוחרר במצב טוב יותר מזה של עסקת טיעון.

ונעבור מדיני נפשות לדיני ממונות. לאחרונה מרבים לדון בהסדרי חוב לבעלי אג"ח ובתספורות למיניהן. הסדר חוב אומר שחברה כלשהיא לוותה כסף, ממלווים שקבלו בתמורה אג"ח. החברות שקבלו את הכסף השתמשו בו להשקעות שונות וכן גם לתשלומי שכר ודיבידנדים למנהלים ובעלים, והגיעו למצב שאינן יכולות להחזיר חובם. האפשרויות העומדות על הפרק הן או לוותר על חלק מהחוב – לבצע לחוב תספורת, או להביא לידי פירוקן של החברות שקבלו את הכסף, לממש את נכסיהן ולפרוע חלק מחובן.

כמו בעסקת הטיעון יש גם כאן משולש כוחות ואינטרסים. החברות שלוו את הכסף הן על תקן "העבריין" בעסקות הטיעון. הן עשו את המעשה הרע בכך שאינן יכולות להחזיר את חובן. נכון שהסיבות לכך חשובות וצריכות להיחקר, אבל לצורך מאמר זה הן אינן רלוונטיות. הצלע השנייה במשולש הכוחות הם המלווים. אלו שנתנו לחברות את הכסף. במרבית המקרים מדובר בגופים מוסדיים, קרנות השתלמות, קופות גמל, קופות. הם לקחו את כספו של הציבור הרחב ונתנו אותו ביד קלה לחברות הלוות, ללא בחינה מעמיקה וללא בטחונות ראויים. כל מקרה של אי יכולת פירעון מגיע לפתחו של בית המשפט וזה קובע אם יבוצע הסדר חוב או שהחברה שקבלה את הכסף תלך לפרוק. כמו בהסדרי הטיעון גם בהסדרי החוב, משולש הכוחות פועל מעל לציבור.

הציבור שכספו הושקע בידי המוסדיים, מוצא עצמו מחוץ לתמונה כאשר כספו נמחק. האינטרס של החברות להמשיך ולהתקיים מובן, כי כל עוד הן מתקיימות, המנהלים מקבלים משכורות וזוכים לתנאים משופרים. המלווים מעוניינים בהמשך קיום החברות, כדי להימנע מהודאה רשמית בכישלון השקעתן. גם בסוגיית הסדרי החוב, אציע לקבוע מקרים בהם אין להגיע להסדר חוב, ובעיקר במקרים בהם בעלי השליטה הם בעלי ממון, בעוד כספו של "עמך ישראל" עובר תספורת. כמו כן ראוי לקבוע כי בכל הסדר חוב יוחלפו המנהלים של החברה שקבלה את הכסף ויוחלפו המנהלים של החברה שנתנה את הכסף. אלו גם אלו נושאים באחריות כלפי הציבור שכספי החיסכון שלו מתאדים בכל הסדר חוב. כמו כן, מוצע כי הסדר חוב שהוצע ואושר והחברה לא הצליחה לקיימו, יפסול את המנהלים מלכהן בעתיד בחברות ציבוריות. כל עוד זה לא קורה, אין מניעה לדחות את הסדרי החוב עד אינסוף, להציע הסדר, לא לקיימו, להציע הסדר חדש, לא לקיימו וחוזר חלילה.

הנה כי כן, ראוי שהמחוקק יתייחס לאותם הסדרים שנעשים בשם הציבור, מעל ראשו של הציבור וללא קבלת עמדת הציבור, באופן מהותי ורציני.


ד"ר גד פניני, רו"ח, מרכז לימודי החשבונאות במרכז ללימודים אקדמיים – אור יהודה