"תעשיית החיפושים והקידוחים היא אולי בקילומטר העשירי בדרך של 100 קילומטר, אבל הכול יישאר בגדר תיאוריה אם לא יהיה יצוא", כך טוען דיוויד ארון, מייסד ומנכ"ל חברת הייעוץ הבריטית PDC, שפעילה בישראל מאז 2004, בעיקר בייעוץ לרשות הגז במשרד האנרגיה. השנה ייעץ ארון גם לחברת החשמל במסגרת ההסכם בינה לבין שותפויות תמר. לאחרונה אף הוצע לו לשמש הממונה על ענייני הנפט במשרד האנרגיה, אך לאחר התלבטויות ממושכות החליט לסרב להצעה בשל הרצון להמשיך בעיסוקיו הפרטיים.
באופן כמעט טבעי נבחרה PDC לייעץ לוועדה הממשלתית לבחינת מבנה משק הגז בראשות מנכ"ל משרד האנרגיה שאול צמח. הוועדה המליצה לממשלת ישראל לשמור בידיה עתודת גז שתספיק לצורכי המשק ל-25 שנה, תוך שהיא מתירה לכל מאגר לייצא 50% לפחות מתכולתו. המלצות ועדת צמח ממתינות כעת לאישור הממשלה, אך השר להגנת הסביבה גלעד ארדן כבר הודיע על התנגדותו להמלצה להתיר לישראל לייצא גז. ארון מאמין בגישה ההפוכה והמליץ להתיר יצוא גז כמעט ללא מגבלות, למעט חובה לחבר את המאגרים לשטח ישראל.
"בסך הכול הוועדה הגיעה למסקנות סבירות", אומר ארון, "רק חבל שבדרך היא נאלצה לעשות לא מעט טוויסטים. הסבירו לי שהיה לא קל לאסוף את הוועדה הזו ביחד כדי לגבש מדיניות מוסכמת, ואני יכול להבין את המורכבויות. באופן כללי אפשר לומר שברוב המקרים בעבר ממשלות אימצו מדיניות שגויה לפיתוח שוק הנפט והגז שלהן".
הדוגמה הבולטת שמביא ארון למדיניות שגויה היא של בנגלדש. "בנגלדש החליטה לשמור עתודות גז שיספיקו לצריכה מקומית ל-50 שנה - זה פשוט לא היה ריאלי וגרם לעצירה מוחלטת של פעילות החיפושים של מאגרי גז חדשים במדינה. הניסיון הבינלאומי מצביע בבירור על כך שכשמדינה אוסרת על יצוא גז - האקספלורציה (פעילות החיפושים ע"ב) נפסקת".
מצד שני, מתנגדי היצוא טוענים שהוועדה לא הייתה צריכה להתבסס בחישוביה גם על תגליות עתידיות של גז - שאולי בפועל לא יתגלו.
"הטיעון שלי אומר שהביטחון האנרגטי של ישראל מחייב התרת יצוא גז. נכון שזה מנוגד לאינטואיציה ולהיגיון של הרבה אנשים שלא מבינים כיצד עובד עולם האנרגיה. יש בישראל מין הלך רוח כזה שנוצר אולי בעיירה היהודית בגולה, שחייבים לשמור על הגז כמו ששומרים על שקית אוכל, ושאם נשתמש בגז נישאר בסוף בלי אוכל ועם שקית ריקה. אבל במציאות של עולם החיפושים הדרך לגלות מאגרים נוספים היא לתמרץ את היזמים לחפש אותם. אני התרשמתי, בין היתר על סמך מידע מקצועי שראיתי, שכמות הגז שנמצאת שם בים הרבה הרבה יותר גדולה ממה שכבר נקדח. אני מאמין שלישראל יש רזרבות גז בסדר גודל של אלג'יריה".
ארון סבור כי הוועדה הלכה עד הקצה לקראת מתנגדי היצוא כיוון ששמירת גז מעבר ל-25 שנה הייתה הופכת את הקידוחים ללא כדאיים. בנוסף הוא מזהיר כי הממשלה תתקשה ליישם מדיניות עקבית ללא הקמת מנגנון קבוע "שיספק פתרונות שוטפים לבעיות שיתעוררו, בעיקר כיוון שמדובר בנושאים שנוגעים לכמה משרדי ממשלה".
"מגיע מרקע ציוני"
ארון הקים את PDC ב-1988 אחרי שעבד בחברת הנפט מרתון אויל וצבר ניסיון בים הצפוני. במרוצת השנים ייעצה החברה למדינות שונות בעולם, בין השאר באמצעות הבנק עולמי, וכן לרשויות בבריטניה בנושא רשת החלוקה של הגז הטבעי. לא במקרה הייתה PDC אחת מחברות הייעוץ הראשונות שיצרו קשר עם הממשל הישראלי. "אני מגיע מרקע ציוני", מעיד ארון, "סבי מצד אמי ניהל את משחקי המכבייה בברלין וגם אמי הייתה פעילה בתנועה הציונית". כמי שתומך במדינת ישראל, מאמין ארון בגז גם ככלי לקידום אינטרסים גיאו-פוליטיים. "אני טוען כל הזמן שאם ישראל תהפוך לספק אמין של גז לאירופה, היא תפיק מכך רווח פוליטי כי היא תייצר אלטרנטיבה לרוסיה. גם האופציה של אספקת גז לפלסטינים ולירדן מאוד מעניינת בעיניי".
PDC החלה לפעול בישראל ב-2004, השנה שבה הגז הטבעי החל לזרום מקידוח מארי-B של ים תטיס. "ייעצנו לרשות הגז על מדיניות להקמת רשת הולכה וחלוקה לגז וכבר אז התרשמנו שיש כאן נטייה לאובר-רגולציה". לאחר מכן ייעץ ארון לרשות הגז היכן למקם מתקן ליבוא גז טבעי נוזלי. "באותו זמן הבנתי את מצוקת שטחי החוף של ישראל", אמר. המצוקה הזו צפויה לעלות בקרוב שוב על שולחן הדיונים. הוויכוח סביב ההחלטה על התרת יצוא יהיה כנראה רק קדימון למאבק שיתנהל כאן בשנים הקרובות סביב האתר המתאים להקמת מתקני יצוא. מדובר במתקן גדול ומסוכן שניתן להקים אותו בלא יותר משלושה-ארבעה אתרים בארץ: באזור אילת, אשקלון או אשדוד. אילת היא האופציה המועדפת עבור המשקיעים כיוון שהיא קרובה יותר לשוקי היעד המבוקשים של הגז הטבעי במזרח הרחוק. חברת נתיבי הגז הממשלתית וחברת קצא"א שבבעלות חלקית של ממשלת ישראל כבר מקדמות תוכנית להקים את המתקן באתר רמת יותם של קצא"א בהרי אילת. התוכנית צפויה לקבל דחיפה בעקבות מינויו של יו"ר קצא"א לשעבר, עמוס ירון, לפרויקטור מטעם הממשלה לקידום יצוא הגז. מצד שני הודיע המשרד להגנת הסביבה על התנגדות נחרצת להקמת המתקן באילת, בין השאר בגלל המרחק הקצר לא זורי מגורים.
ארון ספקן מאוד לגבי היתכנות הקמת מתקן ה-LNG באילת מסיבה אחרת, שלא קיבלה פומבי עד היום. "אני מכיר את התוכניות של קצא"א ונתג"ז ויודע שגם נובל (חברת נובל אנרג'י, שותפתה של קבוצת דלק לבעלות על מאגרי הגז, ע"ב) ביצעה בדיקות מקיפות של האזור. לחברות הישראליות אין הרבה היכרות עם עולם הספנות ולכן הן לא הביאו בחשבון שמכליות ה-LNG הן אוניות ענק. אם הן יצטרכו להגיע לאילת, לא יישאר מקום לשום תעבורה ימית אחרת. לדעתי, עדיף להקים מתקן LNG בצד הירדני של מפרץ אילת, דרומית לעקבה".
יש רק בעיה פוליטית קטנה.
"נכון. החוכמה היא לייצר בצד הירדני אינטרס להבטיח שמתקן כזה יוכל יעבוד". ההיכרות של ארון עם המזרח התיכון אינה מוגבלת לישראל. מאז הקמתה ב-1988 ביצעה PDC לא מעט עבודות ייעוץ בתחום הגז הטבעי עבור מדינות באזור כמו אבו-דאבי מאיחוד נסיכויות המפרץ, עיראק ולבנון. ארון, יהודי-בריטי ובן לאם שהייתה פעילה מאוד בתנועה הציונית, המגדיר עצמו ציוני, אומר כי המדינה היחידה שבה סירב עקרונית לעבוד הייתה סוריה, שדרשה מ-PDC התחייבות שלא תעבוד בישראל.
אם נהיה ריאליים, אי אפשר לייצא גז מירדן וכנראה גם לא מאילת. אז מה כן יכולה ישראל לעשות?
"הניסיון בים הצפוני הראה שאפשר לייצא גז של מדינה אחת באמצעות מדינה אחרת. הנורבגים לא יכלו להעביר צנרת תת-ימית מהשדות שלהם ליבשה והעדיפו להזרים את הגז למתקנים בריטיים. האנלוגיה הברורה היא ישראל וקפריסין, כך שאני סבור שזה בהחלט יכול לשמש פתרון ביניים".
"ההתמכרות לגז טבעי מסוכנת"
ישראל עשויה להפוך לארגנטינה שנייה בכל הקשור למשק הגז, אם הממשלה תכתיב מחיר נמוך מדי ולא תיצור תנאים אטרקטיביים ליזמים, כך טוען מוריס דורפמן, כלכלן בכיר במועצה הלאומית לכלכלה ואחד משלושת הרכזים של הוועדה למדיניות הממשלה במשק הגז הטבעי, לצד עו"ד נתי בירנבוים ומיכל פרנקו.
במסמך פנימי שהופץ בין חברי הוועדה, טוען דורפמן כי סבסוד מחיר הגז הטבעי לצרכנים יביא את ישראל למצב דומה לזה של ארגנטינה, הנאלצת לייבא כיום גז למרות שיש לה עתודות גז גדולות שנותרו באדמה.
הטעות הבסיסית שעשתה הממשלה בארגנטינה, לפי דורפמן, הייתה לעודד מעבר מסיבי לשימוש בגז טבעי במשק על בסיס מחיר מפוקח שהיה נמוך מאוד. מהלך החדרת הגז הצליח מעל למשוער ובמדינה נוצר שימוש נרחב בו כדלק לתחבורה, לתעשייה ולהסקה במגזר הביתי. אלא שהתמכרות המשק לגז במחיר מסובסד יצרה משבר אנרגיה חמור: השוק הארגנטינאי נתפס כלא אטרקטיבי ליזמים, בשל היעדר רווחיות. פעילות החיפושים נעצרה ועתודות הגז ירדו במהירות. הופסקו ההשקעות בתשתיות החלוקה של הגז וצרכנים החלו לסבול מהפסקות רבות בהזרמה. הממשלה נקטה כמה צעדים שנכשלו: הפרטת משק הגז והתרת יצוא, אך כיוון שכבר נוצרה תלות חזקה של המשק בגז, התעוררה התנגדות ציבורית רבה. היזמים הוגבלו לייצא כמות קטנה, שלא הייתה משתלמת מבחינתם, והמדינה נכנעה ללחץ הציבורי ואסרה על היצוא. מצד שני, לא נותרה ברירה והיא נאלצה להעלות את מחיר הגז לצריכה מקומית, כדי לעודד פעילות יזמית בשוק.
בהמשך המסמך, שהעתקו הגיע ל"גלובס", מנסה דורפמן לקעקע את טענות הביקורת העיקריות שהועלו נגד מסקנות הוועדה.
הטענה: הוועדה המליצה על היקפי יצוא גבוהים מדי
"המדיניות שבחרה הוועדה שמרנית ביותר יחסית לעולם. הוועדה חייבה מאגרים לספק גז למשק המקומי (25%-50% מכמות הגז במאגר, תלוי בגודלו, ע"ב). רק מעט מדינות הטילו חובה כזו. מערב אוסטרליה קבעה שחובת האספקה תהיה 15% ומדיניותה נחשבת מוצלחת כי עודדה פעילות חיפושים ופיתוח. מנגד, מצרים דרשה כי 66% מהגז יובטחו למשק המקומי והדבר הביאה להפסקת חיפוש ופיתוח מאגרים. אינדונזיה קבעה חובה של 25% וטרינידד וטובגו דרשה שיעור דומה, אך שם הדרישה בוטלה כי הביאה לנטישת יזמים".
הטענה: הוועדה הניחה ביקוש נמוך מדי לגז במשק וסיכנה בכך את הביטחון האנרגטי של המדינה
"תחזית הביקושים של הוועדה הייתה שמרנית וזהירה מאוד. בתחום ייצור החשמל הוועדה הניחה שיותר מ-70% מהחשמל במדינה ייוצר בגז והתעלמה ממדיניות ההתייעלות האנרגטית שמקדמת המדינה, מדיניות אמורה להביא לחיסכון משמעותי בצריכת החשמל. הוועדה הניחה הצלחה חסרת תקדים להחדרת גז לתעשייה ומעבר של כלל התעשייה במשק לצריכת גז טבעי. בתחבורה ההנחה הייתה ששליש מכלי הרכב יעברו לנסוע על בסיס גז טבעי ישראלי. נכון שהוצגו לוועדה הערכות שמניחות הקמת מפעלי GTL (טכנולוגיה שמאפשרת להפוך גז טבעי לבנזין, ע"ב) - על בסיס ההערכות האלה הביקוש לתחבורה גבוה בהרבה ממה שהניחה הוועדה. אלא שבשונה ממתנול, אין כיום שום יתרון יחסי בהקמת מפעל GTL בישראל".
הטענה: יש מקום לדחות את ההכרעה על יצוא עד שיתבהר חוסר הוודאות לגבי כמויות הגז הזמינות למשק
"משק הגז צעיר ובשנתיים הקרובות רמת הוודאות לגבי ההיצע של הגז תגדל. לכן יש לכאורה היגיון להמתין שנתיים עד שכל הרישיונות ייקדחו. אלא שהמוטיבציה שמאחורי הוועדה הייתה ליצור ודאות כבר היום ליזמים כדי להבטיח מוקדם ככל האפשר שיהיה די גז למשק, שמשלם כבר היום מחיר כבד בגין המחסור. המחיר של שנה עיכוב בקביעת מדיניות הוא שנה עיכוב בפיתוח המאגרים ואספקת גז לצרכנים. עיכוב באספקת גז לתעשייה עלול לפגוע במפעלים ובתעסוקה במשק. יש לעיכוב גם עלויות כספיות שנובעות מאובדן הכנסות למדינה".