מצבה של החברה בישראל רע: יש בה אי שוויון גדול ביחס למדינות אחרות; העוני, בעיקר של ילדים, מגיע לרמה של כ-35%; כרבע מן העובדים, בעיקר העובדות, משתכרים פחות מ-3,500 שקל לחודש; מערכת הבריאות, שנזנחה שנים, מקבלת כעת מעט מדי ומאוחר מדי. אני יכול להלאות אתכם בעוד ועוד נתונים המייצגים את מצבם של תושבים רבים מדי בישראל, אבל כל אלה כנראה נשכחים במהירות, שהרי עד לא מזמן התייהרו נושאי התפקידים בממשלה בייחודה של מדיניותם, שהביאה אותנו עד הלום. ההתעלמות מהמצב החברתי, ואולי ההעלמה של המצב, היא תוצר של תפיסת עולם שבכל מקום שבו יושמה נראה היה כי המצב הכלכלי משתפר לתקופה מסוימת, אף שהחברה ויחידים בה מצאו את עצמם ללא משאבים מספיקים כדי לקיים חיים בכבוד אנושי מינימלי.
אי שוויון מובנה
איך נוצרה התופעה המוזרה הזו, שבה תיאוריה כלכלית בעייתית הופכת לכלי מדיניות והמאמינים בה אינם מוכנים לשנות את דרכיהם גם כאשר ברור שהדרך עקומה ופוגעת בצועדים בה? כדי להבין את התופעה צריך יהיה לדון בהנחות יסוד ובממצאים אמפיריים הנוגעים לקשר בין התנהגות יחידים ובין התנהגות של חברות עסקיות וכלכלות שלמות, וכן בהשפעה של התפיסה הזו על אופייה של הגלובליזציה - מה שקשה יהיה לעשות במאמר קצר. אבל יש נקודה אחת שמבליטה את הכשל הבסיסי של השיטה הנוהגת כאן, והיא נוגעת בהשקעה החברתית ובמקורותיה.
במשק קפיטליסטי יש אי שוויון מובנה, שגדל עם הזמן. על החברה לצמצם את אי השוויון הזה גם באמצעות המנגנונים המדינתיים. הדרך לעשות זאת היא להשקיע משאבים במערכות השונות, יהיו אלו מערכת החינוך והבריאות או התמלוגים והקצבאות של הביטוח הלאומי. כדי לעשות זאת בכלל, ובדרך הנכונה בפרט, יש לגבות מסים בשיעור שיאפשר לצמצם את אי השוויון שנבנה לאורך זמן.
שני עיוותים מקשים עלינו להתייחס נכון לנושא המס. הראשון הוא השפה שבה בוחרים לדבר על המסים. כאשר משתמשים במונחים "נטל המס" ו"גזרות", בוחרים בשפה שמתאימה למחזיקים בגישה שהמדינה ומנגנוניה צריכים להצטמצם לתפקיד שהליברטריאנים יכנו "שומר לילה". תפקיד המדינה לשיטתם הוא למנוע הפרעות לפעילותם הכלכלית החופשית של האזרחים, ולשמור על כללי המשחק של השוק החופשי. זאת, במקום להפקיד בידי המדינה את האחריות על חלוקה שוויונית ככל הניתן של תוצרי החברה, וכך לאפשר שוויון הזדמנויות הוגן. המצדדים בגישה המצמצמת הזו טוענים שהיא הדרך היחידה להגדיל את הרווחה של הכלל, אבל המציאות מראה שזו לא הדרך לרווחתם של פרטים רבים.
העיוות המחשבתי השני נוגע ליחידים הפועלים בחברה. תיאוריית השוק החופשי גורסת שפעולותיהם האגואיסטיות של היחידים הן-הן הדבר המוסרי שיש לעשות כדי להגדיל את התוצר הכללי. זהו חלק מהמיתוס הגורס שהצלחה תלויה אך ורק ביחיד, בכישרונו ובמאמציו. יש לציין שכישרון הוא תכונה נתונה, שהיחיד לא עשה דבר כדי להשיגה וכיון שכך הזכאות שלו על פירות הכישרון אינה בלעדית. מאחורי גישה זו נמצאת תפיסה של החברה כאוסף של יחידים, ובכך היא מתעלמת מאחד הדברים המרכזיים בקיומה של החברה האנושית - שיתוף הפעולה ביו יחידים גם בעולם הכלכלי, והעברה בין-דורית לא רק של נכסים, אלא גם של מערכות שהחברה השקיעה בהן בעבר (לכן, למשל, הצורך במס עיזבון).
מבט שלם יותר במציאות יוביל לתפיסה שונה. כל אדם נהנה, במידה כזאת אחרת, משיתוף הפעולה ומההשקעה החברתית של העבר. מי שלמד, למשל, במערכות ההשכלה של מדינת ישראל יותר שנים קיבל מהחברה יותר מאחרים. לא רק יחידים, גם חברות עסקיות נהנות מאותן השקעות, גם בכישוריהם של העובדים וגם במערכות חברתיות אחרות. לכן, ככל ששכרו של היחיד גבוה יותר ורווחיהן של חברות גבוהים יותר, עליו ועליהן לשלם חלק גדול יותר מן ההכנסות כדי לקיים מערכת שתאפשר גם פיתוח עתידי.
על פי תפיסה זו, היחיד, החברה והחברות הפועלות במסגרתה הם שותפים, וכשותפים הם חייבים להתחלק בתוצרים של אותה שותפות. מה שאנו זכאים לו אינו הברוטו של המשכורת שלנו, ששייך גם לשותפינו, אלא הנטו. והמס הוא חלקנו בשותפות. מה שהחברה העסקית מרוויחה אינו שלה, אלא גם הוא חלק מן השותפות. החברה לא גוזלת מאיתנו, אלא משתתפת איתנו בהשקעה, וכשותפה היא זכאית לחלק ממה שנוצר משיתוף פעולה זה. השינוי המחשבתי הזה יהפוך את הדיון על גבולותיה של ההשקעה החברתית לחד יותר, ולא יהיה בלבול בין נטל ובין שותפות של יחידים וחברה.
כל זה עומד, כמובן, בניגוד חריף לתפיסה הכלכלית השולטת במחוזותינו - ולא רק בהם - וכך מתקבעים יחסים חברתיים שמלכתחילה אינם מאפשרים את שיתוף הפעולה הנחוץ כדי לחיות בחברה צודקת, סולידרית, ובעיקר, חברה שבה כולם חיים בכבוד ומקבלים הזדמנויות שוות והוגנות. לחברה כזו עלינו לחתור.
יצחק ספורטא, אתר "העוקץ". המאמר צפוי להתפרסם בעלון "כפרה עלינו", שמפרסמת הקרן החדשה לישראל ביום כיפור.