לפני כ-100 שנה המשיל הסופר מנדלי מוכר ספרים את העם היהודי בגולה לסוסה שדופה ועלובה למראה, שטומנת ראשה בחול כל אימת שהסובבים חובטים בה. יש בדימוי העצוב הזה משהו שמזכיר מאוד את מצבה של העיתונות, שמצאה עצמה נלחמת במהלך 12 החודשים האחרונים בכל החזיתות האפשריות כמעט כשיד אחת שלה קשורה מאחורי גבה וידה השנייה על המקלדת, מנסה לעמוד בדדליין.
בסקירה דומה שנערכה בעיתון זה לפני כשנה על מצב עיתונות הדפוס, הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט, התייחסנו בעיקר לאופני הקידום ולפירמידת השכר בתחום. בעוד שהתיאור של קומץ קטן של טאלנטים שמרוויחים הרבה מאוד והמונים שמרוויחים מעט עדיין נכון, שורה של משברים פנימיים וחיצוניים נתנו את הטון בשנה האחרונה והסיטו לגמרי את העיתונות ממסלולה: רדיפות עיתונאים ברשות השידור שהמקרה הבולט בהן היה הניסיון לאזן את קרן נויבך ברשת ב'; אדישות ממשלתית למצבו של ערוץ 10 שבימים אלה עדיין עומד בפני סגירה; פיטורים של מאות עיתונאים מ"ידיעות אחרונות", "הארץ", "דה מרקר", גלי צה"ל, "וואלה", "מעריב מקומונים" ואחרים, מהחדשות המקומיות בטלוויזיה, מחדשות 10; קיצוצי שכר רוחביים פרשת ההתנצלות של ערוץ 10 בפני המיליארדר שלדון אדלסון והתפטרויות המחאה בעקבותיה; ניסיונות חקיקה פוליטיים שנועדו להקשות על עבודת העיתונאי; משבר מתמשך בשוק הפרסום שהביא להפסקת אספקת השמן של גלגלי התקשורת; ועסקת מכירת "מעריב" שתביא בטווח מיידי לאובדן מקום עבודתם של כ-1,700 איש.
אירועים אלה ורבים אחרים הם רק חלק ממקבץ בלתי סביר כמעט של אירועים שהתרחשו בשנה האחרונה בתחום התקשורת.
במקום לרדוף אחר הסקופ הבא, מצאו עצמם עיתונאים רבים עסוקים באופן יומיומי במלחמת הישרדות אישית וקרבות מאסף ובלימה נגד סגירת מקומות העבודה שלהם. עיתונאים רבים מצאו את עצמם מהצד השני של המצלמה - כמסוקרים במקום כמסקרים. חלקם מצאו עצמם לפתע מתחננים לחסדיהם של פוליטיקאים אדישים ופקידי אוצר עלומים.
כמו כן, כתוצאה מהליכי הפיטורים המאסיביים חלה הידרדרות תלולה ומהירה במעמדו של העיתונאי. היפלטות מסה כזאת של עיתונאים לשוק כל כך קטן זיכתה את הנהלות העיתונים בקלפי מיקוח מול עובדים בהווה ועובדים בעתיד. מטבע הדברים, צבא המובטלים החדש, שמתדפק עתה על דלתות המערכות האחרות מאפשר להן להוריד את שכר הלא-מפוטרים, ולהעסיק בזול יותר את העיתונאים המובטלים.
את החשבונית על היעלמותם של מאות עיתונאים, עיתון אחד ואולי גם ערוץ אחד, ישלמו החברה והדמוקרטיה הישראלית. הכתבות היומיות ששמות זרקור על מקומות רחוקים מעין הציבור בהם שוררת אפלה - מעצימות את הדמוקרטיה.
כל עיתונאי שמפוטר שווה עשרות אנשי ציבור ועסקים רגועים יותר וחפים מחשש לצעוד בין השבילים האפורים לבלתי החוקיים. כל עיתונאית מפוטרת שווה עשרות עוולות חברתיות, שימשיכו להתקיים באין מפריע תחת שמיים אדישים. כל עורך ותיק ש"יילך הביתה", שווה לארכיון ידע של אירועי העבר. כך גם לגבי צלמים, גרפיקאים ומגיהים.
היסטוריוני העתיד יצטרכו לקבוע אם השפל שאליו הגיעה העיתונות מסמל גם נקודת שפל בכל הקשור לדמוקרטיה הישראלית. דבר אחר בטוח: אי-הפניית הזרקור העיתונאי אל עבר המקומות החשוכים ביותר, תגדיל את צלם של האנשים הקטנים.
ובכל זאת, הייתה נקודת אור בשנה האחרונה. אחרי שנים רבות, שבהן חשו עיתונאים רבים ובמיוחד הצעירים שבהם, כי הם בודדים במערכה מול מערכות גדולות שלעתים קרובות ניצלו אותם, נוסד בינואר השנה ארגון עיתונאים חדש במסגרת ההסתדרות.
הארגון, שמונה למעלה מ-1,550 איש, מצא עצמו בעין הסערה, נלחם נגד סגירת גופי תקשורת, פיטורים לא חוקיים, ושלילת זכויות חוקיות של עיתונאים. ללא הגב הרחב של ההסתדרות והמוניטין של העומד בראשה, אין לדעת היכן הייתה היום העיתונות ועיתונאים רבים.
בחשבון ההיסטורי, שנת תשע"ב תיזכר כאחת השנים הקשות ביותר שידעה העיתונות הישראלית.
בדומה לסוסה של מנדלי מוכר ספרים, גם העיתונות הפכה לרזה יותר, שדופה יותר, ובלית ברירה כנועה יותר. ואולם בניגוד ל"סוסתי", עיתונאים רבים אמרו השנה: "אין לנו מה להפסיד, זולת כבלינו", והחליטו להפשיל שרוולים, להשיב מלחמה ולהיאבק על מקומות העבודה שלהם ועל זכויותיהם החוקיות.
"ההתמחות הולכת ונעלמת - המקצוע הופך לתחנת מעבר"
איפה התחלת את הקריירה העיתונאית?
"בשנת הלימודים השלישית לתואר לתקשורת במכללת ספיר, התחלתי לעבוד במקומון בשם 'סקופ' באשקלון. השם שלו אולי מצחיק כשחושבים על זה, אבל הוא לא ראה ממטר את המקומונים של 'ידיעות אחרונות', 'מעריב' ושוקן באשקלון ובאזור. שימשתי שם ככתב פלילי, וזו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם עולם העיתונות האמיתי, זה שמחוץ לאקדמיה".
בתור ילד, או נער - רצית להיות עיתונאי או שהתגלגלת למקצוע במקרה?
"די במקרה. תמיד הייתה בי הסקרנות הזו והעניין באקטואליה, אבל נחשפתי למקצוע בזמן שכבר למדתי משהו אחר במכללה, כששמעתי חברים שלי מתלוננים על עבודות ומבחנים במסגרת הלימודים לתואר בתקשורת, וחשבתי לעצמי, 'וואלה, זה מעניין אותי הדברים האלה', ובאוקטובר שלאחר מכן התחלתי את התואר, ובמקביל את העבודה במקומון".
אז אילו תפקדים מילאת עד היום?
"כתב פלילי במקומון 'סקופ', אשקלון, כתב בחדשות הוט בדרום, כתב פלילי ב'מעריב' ו-nrg, כתב פלילי ב'הארץ', ומזה למעלה משנתיים וחצי אני משמש ככתב רווחה, פנים ועבודה ב'מעריב'. המעבר מהמקומון לארצי היה טבעי, מן הסתם. מ'מעריב' ל'הארץ' המעבר היה לאחר תקופה מאד אינטנסיבית ב'מעריב', אבל ככתב פלילי שני לצד כתב המשטרה הקבוע, אבי אשכנזי".
המעבר בין המערכות הוא מסלול די סטנדרטי של עיתונאים צעירים רבים כיום. יש לך הסבר לתופעה?
"מעמד העיתונאי הולך ונשחק וזה קורה במקביל למשבר המתעצם בענף התקשורת. המקצוע, בניגוד לעבר, מתאפיין בחוסר יציבות, בשכר נמוך ובתנאים סוציאליים חלקיים. במידה רבה, זה גם משפיע על טיבה של העיתונות - הוותיקים מפנים מקומם לעיתונאים צעירים וזולים. ההתמחות הולכת ונעלמת - והמקצוע למעשה הופך לתחנת מעבר. לפעמים עבודה סטודנטיאלית או דרך לחסוך כסף לטיול הגדול, ולפעמים דרך ליצור קשרים או סטטוס בדרך לעבודות מכניסות יותר - כמו דוברות או ייעוץ תקשורתי.
"הדבר גורם נזק גדול למקצוע, שכן עיתונאי מביא לציבור את מה שהוא רוצה וצריך לדעת. הציבור לא חשוף למידע אם העיתונאי לא חוקר ומביא לו אותו. המשבר בכלי התקשורת והפגיעה במעמד העיתונאי פוגעים באיכות המידע שהציבור חשוף לו. כל אלו מפחיתים את יכולתם של העיתונאי וכלי התקשורת להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה".
בשלב זה עדיין לא ברור מאין יגיעו, אם בכלל, כספי הפנסיות והפיצויים של כ-2,000 עובדי "מעריב". מה הביא את "מעריב" למצב הזה לדעתך?
"יש סיבות רבות שהביאו את 'מעריב' למצבו כיום, אי אפשר להתעלם מהופעתו של החינמון 'ישראל היום' והשפעתו הקריטית על שוק התקשורת בישראל לרבות מחירי הפרסום, המודעות והמנויים של העיתונים הוותיקים.
בנוסף, אני, כמו רבים וטובים מעובדי המערכת והמנהלה בעיתון, ראינו כיצד התנהלות כושלת של מקבלי ההחלטות, בשנים עברו כמו גם בזו האחרונה, הביאה את העיתון להוצאות מטורפות ולא מושכלות. זאת, בשעה שתקני הכתבים, העורכים, הצלמים ושאר עובדי המערכת הולכים ומצטמצמים. המשבר העולמי בתחום העיתונות המודפסת וחוסר הוודאות לגבי העתיד, תרם את שלו".
בשבועות האחרונים עובדי "מעריב" ואתה בתוכם יצאתם להפגנות על זכויותיכם ועתידכם. איך זה להיות בצד השני, הצד המסוקר?
"בתור עיתונאי למוד מאבקים חברתיים שאותם סיקרתי, אני חווה עכשיו חוויה לא פשוטה. שנים שאני מסקר מאבקי עובדים, עובדים שנלחמים על הסכמי שכר, על מניעת שחיקה, על זכויות ופרנסה, ופתאום אנחנו הפכנו להיות 'הסיפור', ובדיוק על הדברים האלה. לא קל להיות במצב הזה, וללא ספק בפעם הבאה שאסקר מאבק של עובדים אדע יותר טוב מה זה אומר ועד כמה המלחמות האלה, שלפעמים מתבטאות בדקה וחצי של שידור בטלוויזיה או עמוד בעיתון, משליכות על חיים שלמים של בן אדם.
"ברור לכולנו, שאנו חייבים להמשיך במאבק על הזכויות שמגיעות לנו. יש 2,000 מפרנסים שהולכים הביתה. אני לא זוכר שהיה משבר כה גדול באף מפעל בישראל ואני לא חושב שיש לנו ברירה אחרת. במידה מסוימת, אפשר לומר שאולי התעוררנו מאוחר מדי. אני משוכנע שאם היינו מקימים ועד עובדים מוקדם יותר, 'מעריב' לא היה מגיע למצב כזה ובטח שלא היינו צריכים עכשיו לרדוף אחרי הזכויות הבסיסיות שלנו".
בימים האחרונים, דיווחתם באופן חריג על ההפגנות שלכם תוך עדכון הקוראים על מצבו של "מעריב". זאת נראית לך התנהגות לגיטימית של עובדים?
"משבר 'מעריב' הוא חריג וככזה הוא דורש גם שימוש באמצעים חריגים. לא היינו משתמשים באתר ובעיתון כדי לקבל תוספות שכר או קרן השתלמות, אבל במצב שבו העיתון עומד על סף סגירה מיידית ו-2,000 עובדים עלולים למצוא את עצמם בלי כל כספי הפיצויים שלהם, כללי המשחק חייבים להשתנות. אני לא מסוגל לדמיין מצב שבו ביום בהיר אחד מנויים של מעריב מפסיקים לקבל את העיתון מבלי שמילאנו את חובתנו העיתונאית וסיפרנו להם על כך בזמן אמת. במידה מסוימת אני חושב שבאופן אירוני למדי, מבחינת הסיקור וחופש העיתונות אלו הימים היפים ביותר של 'מעריב'".
ועד העיתונאים של "מעריב" קם במסגרת ארגון העיתונאים החדש. עד כמה הארגון הזה היה פעיל וליווה אתכם?
"נוצר ב'מעריב' ועד שמורכב מאנשים רציניים וערכיים והוא זה שנתן את הטון וקיבל את ההחלטות לאורך כל הדרך, אבל אין ספק שהמעורבות של ארגון העיתונאים הייתה פה קריטית.
"החל מזה שהוועד לא היה קם אלמלא הארגון, ממשיך בליווי המקצועי והלוגיסטי שקיבלנו לאורך כל הדרך וכלה בסולידריות החריגה שלזה זכינו מעמיתינו מכלי תקשורת אחרים. מי היה מדמיין שבהפגנה למען עיתונאי 'מעריב' ישתתפו עיתונאים מ'ידיעות אחרונות'?".