צריך פיס בחיים?

רשת הימורים ענקית נחשפה בשבוע שעבר. דווח שהיא נוהלה בידי הפשע המאורגן והפיקה הון עתק: מיליארד דולר בשנתיים. הסדר שב על כנו: מהמרים רבים לא יוכלו לבזבז את כספם עוד.

רבות מדובר בשנים האחרונות בנושא מונופולים והפרטות. אחד המונופולים הגדולים ביותר, בחסות החוק הפלילי, הוא מפעל הפיס. בשעה שיוזמות הימורים פרטיות פועלות במחתרת ונענשות בחומרה כשנחשפות, מפעל הפיס פועל בראש חוצות, בגאון ובשאון. האם הניגוד הזה מוצדק?

לכאורה, בעוד שהימורים בשוק השחור אינם יודעים גבולות, מביאים אדם למשכן את חייו, מפעל הפיס מאפשר פורקן חוקי ליצר ההימורים האנושי ולשעשוע בלבד. בעוד שהימורים בשוק השחור מביאים להתמכרות ולהרס משפחות, מפעל הפיס שומר על הימורים מתונים. בעוד שהימורים בשוק השחור מאפשרים הלבנת כסף שחור, הכל לבן במפעל הפיס. בעוד שהימורים בשוק השחור חושפים קטינים לתופעה, הפיס הוא למבוגרים בלבד. בעוד הימורים פרטיים מזרימים משאבים לפשע המאורגן, הפיס מחזיר את הכסף לקהילה. בעוד הימורים בשוק השחור הורסים ערכי עבודה, מפעל הפיס מספק עבודה. ובקצרה: הימורים פרטיים רע; מפעל הפיס טוב.

ההבחנה בין מפעל הפיס לקזינו פרטי אינה משכנעת. כמעט כל הרעות שיכולות לצמוח מהימורים פרטיים עשויות לצמוח מהימורים בחסות המדינה. למשל, בזבוז כסף והתמכרות: מי לא שמע סיפורים על התמכרות להימורי מדינה ועל פגיעות קשות בתא המשפחתי? האם מפעל הפיס באמת רוצה למנוע בזבוז כספים שלנו האזרחים? אם כן, מדוע אין מגבלה על כמות הכרטיסים שניתן לקנות בשבוע? הנה רעיון: ניתן יהיה לקנות כרטיס יחיד בשבוע, בכרטיס אשראי בלבד. ילדים לא יוכלו לקנות בכלל; מבוגרים לא יוכלו לבזבז יותר ממעט שקלים בשבוע.

אני מהמר שמפעל הפיס לא יאמץ את ההצעה, מסיבה פשוטה: הפיס לא באמת בא לאפשר פורקן להימורים, אלא לדחוף אותנו להמר. לא מאמינים? חשבו כמה כספים הוציאו במפעל הפיס על פרסומות בעשורים האחרונים. הפרסומות מוכרות לנו חלום על התעשרות מהירה והתפטרות מהעבודה. בשם החלום, בדיוק אותו חלום שהאיסור על הימורים פרטיים נלחם בו, נרוץ ונשקיע את הכסף שהרווחנו בעבודתנו – במפעל הפיס. מפעל הפיס הוא מכונת כסף: אנשים קשי יום חולמים ומשלשלים שקל ועוד שקל, ובכירי מפעל הפיס מדורגים בין שיאני השכר במגזר הציבורי. פלא שיש מאבקים על מינויים למשרות אלו?

פרופ' וויליאם סטאנטז מהרווארד כתב שתופעת ההימורים צמחה מלמטה: מרוצי סוסים לעשירים, הימורי פאב לעניים. נחשו היכן התמקדה מלחמת החוק? נכון, בעניים. האכיפה הסלקטיבית הביאה למיאוס חברתי, שהביא את המדינה להחלטה מהפכנית: לידת ההימורים הממוסדים. משפט אמריקני מוכר: if you can't beat them, join them. לקחנו תופעה חברתית מזיקה לכאורה והלבנו אותה. זה כשלעצמו לא נורא: רישוי ופיקוח יכולים למנוע נזקים של תופעות מזיקות רבות. אבל אם מלבינים, ואם מפקחים, אז למה מונופול?

יש רק סיבה אחת טובה: מפעל הפיס רוצה את כספנו. בדיוק מאותה סיבה, נבאדה הייתה המדינה האמריקנית הראשונה להתנגד להימורים מקוונים (!). המדינה רוצה את הכסף לעצמה אך לא תאמר זאת; היא תאמר שהימורים פרטיים מזיקים. האמנם הימורים פרטיים מזיקים? חלק גדול מהנזקים המיוחסים להם ניתנים לצמצום במשטר רישוי ופיקוח. במקום לשלוח את המהמרים לשוק השחור, נשלח אותם לקזינו מורשה. כך נפקח על גובה ההימור, על זהות המהמרים, על ההון המוזרם. כך נקטוף בחזרה כסף גדול ממיסוי הקזינו ונשקיעו בצמצום נזקי ההימורים. כך נכה בפשע המאורגן שמאושר מכך שהימורים פרטיים אסורים, משום שבמקום ללכת לקזינו חוקי – ילכו אליו.

הגיע הזמן לחשוב מחדש על הסדר ההימורים בישראל. אם הימורים זו תופעה מזיקה, יש להפליל את כולה; מנגד, אם אפשר לצמצם את נזקיה ולגזור קופון, אין סיבה למונופול. בעיקר כשהאג'נדה של ראש הממשלה היא הפרטה. תזכירו לי ממה עשה שלדון אדלסון את הונו? סליחה, אני חייב ללכת. אראלה בטלפון.

ד"ר אסף הרדוף, מרצה למשפטים, מומחה לפשע מקוון, במרכז אקדמי כרמל חיפה.