שאול דיוקמן, נשיא ומנכ"ל חברת CMT מדיקל הנסחרת בנובו מרשה בפאריס הגיש היום לבית הדין לעבודה בחיפה כתב תביעה נגד החברה בגין "פיטורי מארב שלא כדין" כפי שהוא מכנה אותם.
דיוקמן תובע 13.4 מיליון שקל מהחברה ומחברי הדיקטוריון שלה. רחל מעיין, ששימשה כסמנכ"לית הכספים של החברה ופוטרה אף היא יחד עם דיוקמן, תובעת מהחברה 3.7 מיליון שקל.
בתביעה, שהוגשה באמצעות עה"ד חיים ואסף ברנזון ועוה"ד מיכל זילוני-חדד, טוען דיוקמן כי דירקטוריון החברה - הכולל את פנחס דרור, יורם זיו, שלמה גרינברג, חיה גרינברג, שלום גרין ודיויד סטנלי - פעל בדרך פסולה וממניעים פסולים של ניסיון לחלק את כספי החברה בצורה בלתי חוקית בטרם ימכרו הנתבעים את מניותיהם באמתלה של פעילות למען שיפור מחיר המניה. פיטוריו, הוא טוען, נעשו להשתיקו ולמנוע ממנו להגן על החברה.
CMT מדיקל הוקמה ב-1981 על ידי קבוצת מדענים מהטכניון ומאוניברסיטת תל אביב. היא נמצאת בבעלות חברת נופית סנטר, שבבעלות העיתונאי שלמה גרינברג, בעל טור בענייני וול סטריט בעיתון "גלובס", ורעייתו חיה (18.16%), חברת פול קפיטל האמריקאית (13.97%), הציבור (24.49%) ומשקיעים נוספים.
CMT מדיקל עוסקת בפיתוח מערכות הדמיה רפואיות ופועלת באזור התעשייה מת"ם בחיפה. מניית החברה נסחרת בבורסת נובו מרשה בפאריס לפי מחיר של 9.9 יורו, המשקף לחברה שווי של כ-34 מיליון דולר. החברה מכרה ברבעון הראשון של שנת 2002 ב-6.3 מיליון דולר. דיוקמן, לשעבר סגן נשיא אלסינט, הצטרף לחברה לפני כשש שנים.
"מטרת הפיטורים למנוע מהמפוטרים לחשוף את ערוותם של הדירקטורים"
תביעתם של דיוקמן ומעיין מוגשת לאחר שלפני כחודשיים הגישה החברה תביעה נגדם בסך של כ-4 מיליון שקל ובה נטען כי השניים פוטרו בגין חשד לסיוע להשתלטות עוינת על הדירקטוריון, גניבה ומסירת סודות מסחריים מהחברה.
בתביעה, שהגישה החברה באמצעות עורכי הדין טל קרת ורמי אטיאס, נטען כי המחלוקת בין הצדדים החלה לפני כשנה כשדיוקמן ביקש להשקיע 18 מיליון דולר שהצטברו בקופת החברה בפרויקטים חיצוניים. משלא הצליח, הסכים דיוקמן להצעת הדירקטוריון לחלוקת דיווידנד בסך מיליון דולר לבעלי המניות ולעובדים.
לטענת החברה, בשנה שקדמה לפיטוריהם פעלו דיוקמן ומעיין להשגת רוב בדירקטוריון, בין השאר באמצעות הדחת שני חברים. הם טוענים כי ההדחה התאפשרה לאחר שביצעו שינויים בחוות דעת מקצועית של המומחית לדיני חברות פרופ' ציפורה כהן - בניגוד לחוות דעת מטעם היועץ המשפטי של החברה, שקבע כי הדירקטורים כשירים לתפקידם.
בתביעתם היום טוענים דיוקמן ומעיין כי פיטוריהם נעשו בנקמנות, בחוסר תום לב, בחטף, מבלי שנערך שימוע להגיב על טענות הסרק שהועלו נגדם ע"י חלק מהדירקטורים, ואשר נועדו להסתיר ניגודי אינטרסים ומניעים אישיים פסולים.
לטענתם, שיקולים פרטיים וחמדניים של הדירקטורים הנתבעים הם שהניעו באמת את ההחלטה לפטרם, כדי למנוע מהם "לחשוף את ערוותם של אותם דירקטורים". עוד נטען כי לאחר פיטוריהם ניסו הנתבעים לשלול שלא כדין את זכויותיהם, ואף הגישו נגדם תביעת סרק מרושעת וכפוית טובה לפיצויים.
על הדירקטורים הנתבעים אומר דיוקמן בתביעתו כי "בראש הדירקטוריון ניצבת קבוצה של 3 דירקטורים ותיקים: פנחס דרור, יו"ר הדירקטוריון יורם זיו ושלמה גרינברג, שהינם בעלי גישה היסטורית לעסקים ללא קוד אתי. כשהם הם נוהגים לעשוק את שותפיהם ומשקיעיהם תוך עשיית רווחים לעצמם. מדובר בחבורה של דירקטורים ותיקים, ארוגנטים, בלתי מיומנים ומושחתים, ולו בחליפה ועניבה, שהתנכלו למנהל מקצועי, מוצלח ונאמן. הם גרשו הביתה את מי שהעיז לצלצל בפעמוני האזעקה להציל את נכסי החברה מפניהם".
"התובע, שנפגע קשות מהפרת חוזהו וממעשה העוולה נגדו לא ביקש לאחוז בקרנות המזבח ולבטל את פיטוריו הפסולים", נכתב בתביעתו של דיוקמן. "אולם, התובע עומד על זכותו לממש את מלוא זכויותיו הלגיטימיות כמי שפוטר בכלל וכמי שפוטר שלא כדין בפרט, וכן לקבל פיצוי בגין הדרך הפסולה והשרירותית בה נעשו פיטוריו, ובגין הנזקים הממוניים והכלליים העצומים שנגרמו לו, בסכום כולל של כ-13.5 מיליון שקל.
"היו"ר ביקש לארגן לעצמו בונוס מופרז"
דיוקמן טוען בתביעתו כי דרור ששימש כיו"ר לא פעיל של החברה ביקש לאשר לעצמו בונוס מופרז לשנת 2000 בסך 275 אלף דולר והצליח להעביר את ההחלטה לאחר ששיכנע את שני המתנגדים לה גרינברג וקרן PAUL CAPITAL שהתנגדו לחלוקת הדיווידנד, תוך מתן הבטחות סותרות לשני הצדדים. התובע מציין כי הוא התנגד לרעיון מתן הבונוס לדרור ואף נמנע מלהשתתף בהצבעה על כך.
לטענת התובע הבטיח דרור לגרינברג לעזור לו להעביר החלטה לחלוקת הרזרבות הכספיות של החברה. זאת, משום שגרינברג היה לחוץ מבחינה כספית מסיבות שונות, ובעיקר בשל תביעתו של שותפו של גרינברג על הונאה וחיובו של גרינברג ע"י בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק לשלם לו כ-8 מיליון דולר.
מנגד, טוען דיוקמן, הבטיח דרור לנציגי PAUL CAPITAL שהתנגדו אף הם לחלוקת הבונוס ורצו שהחברה תתפתח, שיפעל במשנה מרץ למציאת קונה למניותיהם ותמורת זאת הם אישרו את הבונוס האישי לדרור.
עוד נטען בתביעה כי לדרור ולדירקטור הנוסף זיו היו מפעם לפעם הצעות שונות לקידום אינטרסים פרטיים שלהם תוך שימוש באמצעים של החברה, ואילו הוא נאלץ לדחות את הצעותיהם לנצל את משאבי החברה לטובת עסקיהם הפרטיים.
התובע מציין כי בשנת 1999 לחצו השניים מאוד שימליץ לרכוש ולמזג את חברת Myriad, חברה שהקרנות של היו"ר וזיו השקיעו בה ופשטה את הרגל. זיו והיו"ר לחצו ש-CMT תקנה את החברה הכושלת הנ"ל ותשתמש בקנייה כמקלט מס.
עוד נטען כי במסגרת מאמציהם של דרור וזיו לגייס הון לצורך קרן חדשה הם ניסו לשכנע משקיע פוטנציאלי, שבתמורה להסכמתו להשקיע בקרן, CMT תקנה את השקעתו הכושלת של אותו משקיע בחברה אחרת.
כמו כן, נטען כי בחודש נובמבר בשנת 2001 היו"ר החליט להתערב פתאום ובאופן אגרסיווי בתהליך של קניית מניות החברה, ולחץ שה
שאול דיוקמן, נשיא CMT: שלמה גרינברג ביקש לחלק את כספי החברה לצורך תשלום פסק דין בסך כ-8 מיליון דולר שנפסק נגדו
אמיר הלמר
23.7.2002 / 14:48