"נעלם הכיף, אין חדוות יצירה, הכל הרבה יותר קשה"

"כשהעסק התחיל לקרוס, היו כאלה שניסו להצדיק את המצב. הם היו אומרים לעצמם: 'יש יותר מדי חברות, יותר מדי עובדים, ברור שיהיו פיטורים'. היה עצב. אבל באחרונה נהפך העצב לייאוש תהומי" - כך מתאר את המצב איל כץ, מנהל פיתוח עסקי בחברת הזנק מהרצליה פיתוח. גם עובדים ומנהלים בחברות היי-טק אחרות בישראל מתארים את המצב במונחים של ייאוש ותסכול. רבים מהם נשבעים שלא לחזור ולעבוד בתעשייה אחרי שיפטרו אותם.



מאז תחילת המשבר באמצע 2000 פוטרו בישראל אלפי עובדי היי-טק. בתחילה היו אלה עובדי חברות ההזנק הקטנות, אך בחצי השנה האחרונה גם החברות הגדולות, בהן קומברס ואמדוקס, מפטרות מאות רבות של עובדים. גם בארה"ב התבצעו פיטורי ענק בקרב חברות דוגמת וורלדקום, מוטורולה, CA, נוקיה, קומפאק, HP וסאן מיקרוסיסטמס. עובדי ההיי-טק הישראלים, שעדיין לא איבדו את מקום עבודתם, מדברים על חוסר היציבות, על אי הוודאות ועל הפחד מפיטורים. עיסויים, טיולים, בונוסים או פינוקים אחרים - לא מוזכרים אפילו במלה.



"רוב האנשים שאני מכיר הולכים לקורס אוריגמי: זה הדבר היחיד שאפשר לעשות עם הניירות של האופציות", מתבדח ז', מנכ"ל של חברה ציבורית ותיקה. בסוף 2001 נאלץ ז' לפטר עובדים רבים בחברה שלו, דבר שהשאיר אצלו משקעים קשים: "זו תחושה נוראה. בעבר היינו אומרים שלא נורא שפיטרנו עובדים כי הם ימצאו עבודה אחרת. היום אנחנו יודעים שזה לא כך. אתה צריך להסתכל לעובד בעיניים כשאתה יודע שהוא לא ימצא עבודה".



לדבריו, הוא נתקל במקרים בהם מובטלים הגיעו לחברה כדי לתת למנהל כוח האדם את קורות החיים שלהם, במטרה לוודא שמישהו יעיין בהם. אבל גם החברה שהוא מנהל אינה מחפשת עובדים חדשים: "אנשי המכירות שלי עומדים ליד הפקס ומנשימים אותו, מקווים שהוא יצלצל, אבל השוק מת".



על העובדה שהסטטוס המקצועי והחברתי של עובדי ההיי-טק ירד אין מחלוקת: "אני מכיר מנכ"ל של חברת הזנק שנסגרה לפני כמה חודשים, והוא גויס כמנהל מכירות. אנשים מוכנים לעבוד היום בכל עבודה", אמר ז'. לדבריו, החברות בשוק מתחלקות לשני סוגים: "חברות מתוסכלות שלא מצליחות לסגור עסקות אבל מקוות שזה עניין זמני, וחברות מיואשות שלא מצליחות לסגור עסקות ויודעות שהן גם לא יצליחו".



גם כץ, שעשה חודשים ארוכים באירופה ובזמן האחרון בארה"ב, מדבר על חוסר היכולת לסגור עסקה. לדבריו, הוא בילה חלק ניכר מזמנו בשנה האחרונה בניסיון לסגור עסקה עם ענקית הטלקום האמריקאית וורלדקום: "פתאום הכל נגמר. לא בגלל שהפרויקט לא טוב, או בגלל שהאנשים לא טובים. מנכ"ל וורלדקום, שלא פגשתי אותו מימי ואני לא מכיר אותו, ריסק את החברה - ופתאום העסקה התפוגגה. הדברים קורים ואין לך שליטה עליהם. אחרי המאמץ הפיסי והנפשי שהשקעתי בפרויקט הוא התפורר מול עיניי. זה מייאש", הוא מספר. "אתה נלחם כל הזמן ולא רואה תוצאות, ולא בגלל שהמוצר שלך לא טוב או בגלל שהעובדים שלך עצלנים, אלא בגלל שהשוק סובל מבהלה קיצונית", מאשר ז'.



"הבעיה היום של העובדים בתעשייה היא שנעלם הכיף, אין יותר חדוות יצירה, הכל הולך הרבה יותר קשה", אומר כץ. "יכול להיות שבשנתיים האחרונות נסגרו חברות שלא היתה להן שום הצדקה. אבל החברות שנשארו עומדות עד היום הן חברות רציניות. עובדים שם אנשים שלפעמים מפרנסים משפחות שלמות, לא מדובר עוד בסטודנטים שגמרו קורס במחשבים, מדובר בקהילייה של אנשי מקצוע מעולים שפשוט נזרקת לרחוב", אומר כץ.



ד', עובדת בחברת קומברס, מספרת כי המצב כה מייאש עד שעובדים רבים הגיעו לסף אדישות: "בגל הפיטורים הראשון הייתי בלחץ, גם בגל השני. עכשיו אני אדישה. אם לא יפטרו עכשיו, יפטרו אותי אחר כך, מה אני יכולה לעשות". כך נשמעה ד' שלשום, עוד לפני שנודע דבר הפיטורים בחברה. "פעם היתה אווירה טובה בקומברס, אנשים הגיעו לעבודה בכיף. היום יש לחץ, זה נמאס. אם יפטרו אותי, אהיה מזכירה, מלצרית, מוכרת במכולת, אבל לא עובדת בהיי-טק", היא אומרת. ככל הידוע, ד' עדיין לא פוטרה מהחברה.



מוטי פוגל, נשוי בן 29 עם שני ילדים, אשר עובד בחברת הזנק קטנה, כבר קיבל את הודעת הפיטורין שלו, שממנה עולה כי בסוף החודש ייאלץ לפנות את מקומו. "הגעתי להיי-טק אחרי לימודי פילוסופיה באוניברסיטה העברית. חשבתי שיש בהיי-טק סוג של אתגר וגם משכורות לא רעות", הוא מספר. אחרי קורס הסבה למחשבים נקלט פוגל בחברת היי-טק גדולה בתחום השבבים. כעבור כשנתיים הקים אחד ממייסדי החברה חברת הזנק קטנה ופוגל עבר לעבוד בחברה החדשה. "ניסינו לגייס כסף, אבל לא הצלחנו. לאורך השנה היה צמצום של 15% במשכורות שלנו, אבל המצב המשיך להיות רע. ההרגשה היא שהתוכנה שאנחנו מפתחים מוצלחת, אבל השוק לא רוצה לקנות טכנולוגיות חדשות. אף אחד לא רוצה להשקיע".



לדבריו, הוא התחיל לשלוח קורות חיים "למרות שכמעט ואין מודעות בעיתון", ומנסה לאתר מקום עבודה חדש, בעיקר דרך חברים. "הייתי חוזר לחברה שעזבתי, אבל הם כבר לא צריכים אותי". פוגל מודה שהמצב החדש שאליו נקלע מלחיץ אותו. "אין לי מקצוע אחר. אם הייתי יכול, הייתי חוזר ללימודים, אבל אין לי כסף".



א', שעובד באחת מחברות ההזנק היחידות שהצליחו לגייס סכום כסף משמעותי השנה, מספר שאחרי הגיוס נשמו העובדים לרווחה: "אנחנו לא מרגישים שאנחנו חיים על זמן שאול, אבל ברור שאף אחד לא מחוסן. אנחנו מרגישים בטוחים באופן יחסי לשנה-שנתיים הקרובות. למרות זאת, אם בעבר חשבתי לקנות דירה ולקחת משכנתה, זה כבר לא על הפרק. אי אפשר לתכנן לזמן ארוך".



כץ אומר שבמצב השוק הפכה העבודה בהיי-טק למציאות סיזיפית: "אתה עובד יותר קשה והתוצאות רק הופכות ליותר גרועות. לפני שנה וחצי היינו משיגים לקוחות, היינו מתקינים ציוד, היה על מה לדבר. עכשיו מה נשאר לי? להתחנן בפני לקוחות שיסכימו להיפגש אתי, לטוס אליהם ולעשות מצגת שאתה יודע שלא ייצא ממנה כלום ועוד לחזור במחלקת תיירים. האנשים בתעשייה צוחקים ואומרים שאנחנו עובדים בשביל המיילים. בשלוש השנים האחרונות צברתי יותר מ-660 אלף מייל בטיסות. יש לך מה לעשות עם זה?"