מירמקס סיימה את הרומן עם טינה בראון: שילמה מיליון דולר כדי לפדות החוזה של העורכת הידועה

חברת ההפקות מירמקס סיימה את יחסיה עם עורכת העיתונים הידועה טינה בראון. מירמקס שילמה לבראון מיליון דולר תמורת השנתיים הנותרות בחוזה שלה, דיווח "ניו יורק טיימס" על פי מקורות יודעי דבר.



טינה בראון, לשעבר עורכת המגזין "ניו יורקר", ערכה עד ינואר את מגזין "טוק" (Talk| שהוקם על ידי מירמקס והמו"לית הירסט מגזין. לאחר שמירמקס והירסט הפסידו 27 מיליון דולר כל אחת תוך שנתיים, הוחלט לסגור את המגזין בינואר השנה. מאז שימשה בראון יו"ר של חברת טוק מירמקס בוקס, המוציאה לאור ספרים, וניהלה מו"מ עם המו"ל ההוליוודי הארווי וויינסטין, בעליה של מירמקס, לסיום החוזה שלה.



בין בראון ו-וויינסטין התגלעו חילוקי דעות רבים באשר לניהולו של המגזין, אולם מקורות של "ניו יורק טיימס" טענו בתוקף כי בראון היתה בעלת השליטה הבלעדית על התוכן של המגזין. חטיבת הספרים שהיא סייעה למירמקס לבנות השיגה הצלחה רבה עם כמה רבי מכר, ובתחום זה טען וויינסטין לשליטה יצירתית מלאה.



מירמקס האריכה את תוקף החוזה עם ג'ונתן ברנהם, נשיא ומנכ"ל טוק בוקס, שגויס לתפקידו על ידי בראון.



ככל הנראה נחלקו הוצאות רכישת החוזה של בראון בין מירמקס לשותפתה הירסט. בראון תמשיך לשמש כיועצת של מירמקס עד סוף השנה.



כשלון Talk



Talk מגזין הושק בימי הזהב של בועת האינטרנט. בראון, שעזבה במפתיע את "ניו יורקר" לטובת המיזם החדש, וויינסטין, שהזרים דם רענן בעורקיה המסתיידים של חברת דיסני, דיברו על הירחון החדש במונחים של חברה עתירת ידע. הם התייחסו לעיתון כאל "סטארט אפ", דיברו על "סינרגיה" בין מו"לות לבין הפקת סרטים, והבטיחו שהמגזין יהיה "מנוע חיפוש" לכתבות מרתקות, שיהפכו בעתיד לספרים חמים ולשוברי קופות בקולנוע.



המגזין פנה לקהל רחב ועסק בנושאים כלליים, ותואר על ידי המו"לים שלו כתמהיל של כתבות ברמה גבוהה וכתבות קלילות יותר, בעיקר בנושאים הקשורים לקהילת הסלבריטאים, שנועד להתחרות ב"ואניטי פייר" וב"ניו יורקר".



הגיליון הראשון, בספטמבר 1999, הושק ברעש גדול, עם ראיון חושפני של הילרי קלינטון. כותבים כמו סלמן רושדי ומרטין איימיס גויסו לגיליונות הראשונים, שהיו עבים ועמוסי מודעות.



אולם הבעיות לא איחרו לבוא: ידה של הוצאת הרסט היתה קפוצה מההתחלה יותר מזו של קונדה נסט, המעסיקה הקודמת של בראון ב"ניו יורקר". בראון לא היתה יכולה לשלם את הסכומים שנהגה להרעיף על כותבים כגור וידאל, גייל שיהי, כריסטופר היצ'נס או ג'ון אפדייק. ואלה דבקו בעמודי ה"ניו יורקר" וה"ואניטי פייר". בראון נאלצה להסתפק בכותבים חדשים ומנוסים פחות.



ההפסדים שנגרמו להרסט ומירמקס אולי היו נספגים בשתיקה, אולם השנים 2000 ו-2001 הביאו עימן לא רק פקיעה של בועת האינטרנט והתקשורת, כי אם גם נסיגה כלכלית מהירה בארה"ב. ההכנסות העתידיות של המגזין איבדו מהבטחתן.



שנת 2001 - אחת השנים הקשות שידע ענף המגזינים - לא היתה כל כך גרועה עבור "טוק". ההכנסות מפרסום עלו ב-32.6% לקרוב ל-34.7 מיליון דולר ומספר עמודי הפרסומת עלה ב-6.3% ל-617.98, על פי נתונים של לשכת המידע של המוציאים לאור. לפי נתונים המגזין עצמו הגיעה תפוצתו ל-670 אלף. ובכל זאת, החליטו מירמקס והרסט לסגור את המגזין, לאחר שחישבו כי לנוכח ההאטה, יעבור זמן רב מדי עד ש"טוק" יהפוך לרווחי.