אז למה החרדים לא יוצאים לעבוד?

ערים גדולות מהוות באופן טבעי מוקד תעסוקה לתושביהן, כמו גם לתושבי ערי הלוויין שסביבן. זה אך מתבקש שאפשרויות התעסוקה יתאימו ככל הניתן לאופי האוכלוסייה המתגוררת בעיר ולצרכיה המיוחדים. היו אלו בעיקר מסקנות ועדת טרכטנברג, אשר שבו ושפכו אור על נושא תעסוקת החרדים, והצורך בקידום תוכניות לשילובם בשוק העבודה.

"המעסיק הדומיננטי בירושלים למשל, הם משרדי הממשלה", אומרת טל איינהורן, מנהלת בחברת תנע ניהול פרויקטים בנדל"ן, שהתוודעה לצרכי הקהל החרדי דרך מרכז רייטמן. המרכז, בשטח של 100 אלף מ"ר לתעסוקה ומסחר בתכנון אנדרמן אדריכלים, צפוי להיבנות כחלק מההתחדשות הצפויה לשכונת גבעת שאול בעיר. היא מדגישה שהנזקקים העיקריים לשטחי תעסוקה בירושלים, הם חרדים. "כשיש עיר שבה האוכלוסייה כל כך צפופה, יש לדאוג שהתושבים יוכלו לעבוד בה ולא ייאלצו לצאת לחפש עבודה בחוץ".

איינהורן מסבירה שעם כל הכבוד לתוכניות לעידוד תעסוקת החרדים, חסרה בעיר תשתית נדל"ן הולמת - שטחים לתעסוקה וגם שטחים להקמת מרכזי הכשרה.

"כדי שיהיה שינוי, צריך לייצר תשתיות לשיווק קרקע בייעוד לתעסוקה", היא אומרת. "אם רוצים ש-200 משפחות חרדיות יצאו לעבוד, יש להביא בחשבון שעל ההכשרה להיות בתחומים מסוימים, מחשוב וחשבונאות למשל. ככל שהיצע ושטחי הכיתות להכשרה מקצועית יגדל, כך אפשר יהיה לשלב את בוגריה בשוק, וגם אז יהיה צורך בקרקע ובמבנים".

נכון לעכשיו, כך לדעת איינהורן, כבר מבינים את זה בוועדה המחוזית ובעיריית ירושלים. "כאשר מדברים על הכשרה תעסוקתית לחרדים, הכוונה לכיתות המיועדות ל-30 מבוגרים, והצורך האמיתי הוא בקנה מידה של אלפים", היא אומרת, "בין אם מדובר בנשים חרדיות, או בגברים חרדים - לא מדובר בתעשייה מסורתית, אלא במקצועות מתקדמים שההכשרה אליהם יכולה להמשך עד שלוש שנים ואף יותר מכך".

ובמקביל להכשרות, יש למשוך מעסיקים גדולים. "כדי שחברה גדולה תעתיק מיקומה לעיר אחרת, היא זקוקה למבנים. בראשל"צ למשל, הבינו את זה רק אחרי 30 שנה כאשר התחלף ראש העירייה. ורק אז החלו להקצות לכך יותר מבנים ושטחים", מזכירה איינהורן.

ראשל"צ היא לא היחידה. ערים נוספות השכילו בשנים האחרונות לפתח ולהגדיל את אזורי התעשייה שלהן, ואלה משכו אליהם חברות מתקדמות ועשרות אלפי מועסקים שמעשירים את קופת העירייה. אזור הבורסה ברמת גן הוא דוגמה אחת, הרצליה פיתוח היא דוגמה אחרת.

לעומתן, העיר החרדית אלעד הוקמה ללא כל תכנון למרכזי תעסוקה. "סטטיסטית, 60% מההוצאות של העיריות בישראל מוקדשים לחינוך", אומרת איינהורן. "אבל באלעד החרדית, שבה אחוז הילדים גבוה בהרבה מאשר בכלל האוכלוסייה, רבים מהתושבים כלל לא עומדים בתשלומי ארנונה, ודווקא שם אין שטחי תעסוקה. מה יהיה עליהם ועל העיר בעוד 20 שנה מהיום? כאן אין תירוץ היסטורי. זו עיר שתוכננה בשנות ה-90".

גם כאן, הפתרון על פי איינהורן הוא בתכנון ובפיתוח עירוני של שטחי נדל"ן. "צריך לעודד עסקים להגיע. אפשר להפחית ארנונה, אבל קודם כל יש לשחרר קרקעות לתעסוקה. עיריית ירושלים יכולה להוביל מהלך- למשל שינוי ייעוד מתעשייה מסורתית לבנייני משרדים כמו ברמת החיל".

- למה לא תעשייה מסורתית?

"תעשייה מסורתית לא צריכה לשבת במרכז העיר. היא גם לא מתאימה לאופי תעסוקת החרדים, ובכלל כמות האנשים למ"ר קטנה יותר".

איינהורן מאשרת שהיום ניתן לראות את שינוי הגישה בירושלים, אבל השינוי הזה צריך לגשר על עיכובים של 10-15 שנים שבהן לא נעשה די. "צריך גם לבנות חזון לעתיד", היא מדגישה.

הכלכלן זאב ברקאי, חבר בצוות תוכנית המתאר של הישוב החדש חריש ובצוות תכנון אלעד, מזהה גם הוא את הבעייתיות בתכנון של הערים החרדיות, אולם מזהה שינוי מגמה בערים אלו.

"סגן ראש עיריית אלעד אמר שבשל שיקולים כלכליים, הכשרת החרדים לתעסוקה לא תוכננה במקור באלעד אלא בפתח תקווה. אבל עכשיו התחילו להבין שזו טעות בסיסית ופועלים לשינוי המצב. תלמיד ישיבה יכול ללמוד במקביל ללימודי התורה גם מקצוע. אם הלימודים היו באלעד, הסיכוי שהוא היה לומד היה גבוה בהרבה מאשר כשהברירה היחידה היא לנסוע מחוץ לעיר. אם הייתה לו אפשרות נוחה ללמוד מקצוע, בגיל 25 הוא כבר היה יוצא לשוק העבודה".

"גם בבית"ר עילית התחילו לטפל בנושא, ובחריש מקצים כבר מעכשיו כחצי מיליון מ"ר בנוי המיועדים לתעסוקה. במודיעין עילית יש מרכז מסחרי שמעליו הקצו מבנה למשרדים ובו מועסקות נשים חרדיות. שכר הדירה שם נמוך מאשר בהרצליה פיתוח, והמבנה כולל כל מה שהן צריכות: חדרי החתלה והנקה, למשל. אין ספק שכאשר מקום העבודה מתאים לצרכי החרדים - הם יצאו לעבוד".

איינהורן סבורה שהפתרון רחוק מלהספיק. "השאלה היא כמותית. נחמד שיש 20 אלף מ"ר למשרדים, שזה חצי מגדל עזריאלי, ביישוב שבו 52 אלף תושבים ושייך למדרג 1 מתוך 10 בסולם סוציו אקונומי. זו בדיחה. 60% מתושבי היישוב הם בני 14 ומטה, אז מי בדיוק ישתתף היום בכוח העבודה? היכן הם יגורו עוד 10 שנים?"

ברקאי מוסיף כי בבית"ר עילית, סגן ראש העירייה הציע להקים אזור תעשייה מרחבי, אשר יתן פתרון גם לירושלמים. "יש שם שטח פנוי שלא מטופל. אך כרגע הממשלה לא עושה דבר היות שמדובר בשטחים".

האם שטחי התעסוקה צריכים לבוא על חשבון קרקעות המוגדרות למגורים? יוסי דייטש, ממלא מקום ראש עיריית ירושלים וסגן ראש העיר, משוכנע גם הוא שהתעסוקה היא צו השעה, אבל נושא המגורים לגישתו הוא רגיש ודורש משנה זהירות. "אנחנו עיר ענייה לא רק בגלל שהתושבים עניים, אלא בגלל שבראש ובראשונה חסרים בעיר שטחי תעסוקה. צריך להפוך אותה לעיר עסקית, לבנות יותר ולגובה. אזור כנפי נשרים לדוגמה, הוא אזור בו הבנייה לא מספיק גבוהה עדיין".

לדעת דייטש, מרכז עסקים בכניסה לעיר יוסיף צבע וכסף. "הבעיה היא שבמשך השנים הנושא הוזנח, ויצא לעיר שם של נכשלת ונרדמת. גם הממשלה צריכה לתת עדיפות, להעביר את מרכז הכובד לבירה - למשל את הקריה כמו שכבר מדברים. אנחנו נקבל כאן בשמחה את כל התל אביבים".

עם זאת, דייטש סבור שאין צורך לשנות ייעוד שטחים ממגורים לתעסוקה, וזאת מסיבות עקרוניות.

"לעיר יש די עתודות קרקע לשני השימושים. גילה ופסגת זאב חייבים להיות מיועדים למגורים. בירושלים יש בעיה קשה - אני קורא לזה מאזן אימה - הבעיה הדמוגרפית. בירושלים גרים 300 אלף ערבים. אם נביא תעסוקה על חשבון מגורים, תהיה לנו בעיה דמוגרפית בבירת העם היהודי. אני סבור שירושלים צריכה להישאר יהודית, ואם לא נשקיע במגורים תהיה בעיה. אם השאלה היא תעסוקה או מגורים, אז ברור שמגורים. אבל נכון להיום אפשר לאזן בין שניהם ובגדול".

איינהורן מכירה גם היא כיועצת בבעיתיות של המתח בין מגורים לתעסוקה. "הקרקעות בירושלים מוגבלות והדיור יקר מאוד", היא אומרת. "חייבים למצוא דרך להתייעל ולאפשר את שניהם.אולי תמ"א 38 למבני מגורים, בדרך שתנצל את הקרקע עם יותר תמורה".

וכמו תמיד, גם כאן, המפתח הוא תחבורה. "ככל שיותר יוצאים לעבוד מחוץ לעיר מגוריהם, יותר אנשים מבלים על הכביש, וכבישים עמוסים זה לא טוב לאף אחד. בערים חילוניות כמו מודיעין או שוהם, מובן מאליו שיוצאים לעבוד מחוץ לעיר, אבל מי שגר בירושלים אמור ומקווה למצוא עבודה בתוך העיר".

גורם התחבורה הוא לא רק עניין של עומס, בטיחות וזיהום אוויר. כשמדברים על תעסוקת חרדים, יש להביא בחשבון שלא תמיד יש בבעלות המשפחה שתי מכוניות פרטיות, אם בכלל. לכן יש להביא את המכללות והמעסיקים אליהם, ולא לצפות שיצאו מהעיר אל המעסיקים.

טל איינהורן רואה בכך צורך לאומי. "המקום יכול להיות מה שיכריע אם אישה חרדית, אם לשמונה או לעשרה ילדים, תוכל בכלל לצאת לעבוד".

- מה המצב בערים חרדיות אחרות?

"בבני ברק, לדוגמא, הבינו את זה, והעירייה דואגת למשוך עסקים. היא יודעת שזה חיוני ויביא לה תזרים חיובי. אלא שדווקא בה, בניגוד לירושלים ולערים חרדיות אחרות, יש עוד אפשרויות, בשל קרבתה לת"א ולערים שגובלות בה".