הפוליטיקה אינה חלוקה שלל

בימים האחרונים מתפרסמים באמצעי התקשורת נתונים על מצעי המפלגות והצבעות נציגי אותן מפלגות בכנסת בנושאים המפורטים במצעים. גם המכון לאחריות אזרחית ערך לאחרונה מחקר בעניין זה וממצאיו מעלים שאכן – הצבעות חברי כנסת אינן בהתאם למצעי המפלגות אותן הם מיצגים.

כבר הורגלנו כי הבטחה של פוליטיקאי אינה בהכרח מתורגמת לדבר מעשה; מילים והצהרות אינם מחייבות את אומריהן. שלל תשובות ניתנות למי שמבקש לבוא חשבון מול הבטחות לבוחר ולאזרח, החל במה שרואים מכאן לא רואים משם, הדברים הוצאו מהקשרם, לא לכך התכוונו, אי אפשר עכשיו כי יש משבר כלכלי, מצב ביטחוני וכדומה. חלק מתשובות אלה קשה לדחות על הסף, משום שאנו חיים במציאות דינמית וסביבה משתנה אשר מקשה להביא לידי מעשה את כל מה שהיינו חפצים. ועם זאת, מאחורי התופעה מצויה רעה חולה אחרת, חמורה יותר.

הסוציולוג הווארד לאסוואל כתב בשעתו ספר בשם "פוליטיקה: מי מקבל, מה, מתי ואיך". רוצה לומר, הפוליטיקה אינה אלא חלוקת שלל. חלוקה של המשאבים הלאומיים למי שהמערכת הפוליטית חפצה ביקרו. אנו מכירים תופעה זאת בהליכי הפרטה ומכירה של נכסי המדינה לבעלי הון. אנו פחות מודעים למשמעות של חלוקת משאבי המדינה דרך הקצאות תקציבים בלתי שוויוניות, תחת מעטה של הסכמים קואליציוניים ואף גרוע מכך – במהלך הפעילות השוטפת של משרדי הממשלה, במסגרת התקציב המאושר או העברות תקציב במהלך השנה.

כאשר הנתונים מצביעים על כך שמפלגה מסוימת אינה מצביעה על פי הערכים שחרטה במצעה, יש לבחון היטב מדוע. לא תמיד יש בכך בגידה בבוחר. נתבונן לדוגמה בהצבעות של נציגי ש"ס בנושא בו יש לה עניין מיוחד דווקא למצביעיה. מדוע על חברי הכנסת מטעמה להצביע על חוקים חברתיים מהם ייהנו הכול אם היא יכולה להשיג אותן מטרות באמצעות הסכמים קואליציוניים או הסדרים תקציביים אחרים? הרי ברור כי אם יתקבל חוק באותו עניין, הכללים החלים על כל אזרח יחולו גם על מצביעי ש"ס. יתר על כן, כיוון שתקציב המדינה מוגבל, אם יאלצו לחלק את האמצעים שיקבע החוק לכלל האזרחים, חלקם של מצביע ש"ס, יקטן. דוגמאות לשיטה זאת נמצא בשפע, לא רק כלפי ש"ס. החל מהסדרי דיור מיוחדים, הקצבות למערכות החינוך המפלגתיות וכלה בתקציבים מיוחדים העונים לאוכלוסייה מסוימת במקום מוגדר.

השיטה הישראלית מגלה טפח ומכסה טפחיים. מידת השקיפות חלקית ביותר. רק הנדרש על פי החוק מתפרסם (כגון הסכמים קואליציוניים), היתר מצוי בפרוטוקולים וגם זה לא בכל מקרה. ואילו המעט המגיע לידיעת הציבור, חסר הסבר, חסר מידע היכול להביא בפני האזרח מה המשמעות של כל שקל, מי הנהנה ועל חשבון מי ומה.

הגיעה העת כי נבחן את הצבעות המפלגות בנושאים חברתיים לא רק על פי מצעיהם, כי אם, בהתייחס לתוצאות בפועל – האם מצביעיהם נהנו בסופו של דבר מהטבה שהציבור הכללי לא זכה לה? האם הסכמים קואליציוניים והעברות תקציב לא היו אלא מעין הפרטה של המשאבים הלאומיים לצרכים פוליטיים. במצב כזה ברור שהציבור הכללי צריך לשרוש שינוי ולא לאפשר למעטים להנות מכסף ציבורי.

ד"ר ניסן לימור, ראש מכון לאחריות אזרחית, המרכז ללימודים אקדמיים, אור יהודה. לשעבר מנכ"ל המל"ג ובית