ביהמ"ש העליון: טובת הנאה של "ריבית רעיונית" היא הכנסה חייבת במס

שופטת ביהמ"ש העליון, טובה שטרסברג כהן, דחתה לאחרונה את ערעורה של חברת מגדל הזהב כנגד החלטת ביהמ"ש המחוזי בירושלים, שקבע כי יש לחייב את החברה בתשלום מע"מ על ריבית רעיונית לה זכתה מלקוחותיה.



חברת מגדל זהב עסקה בדיור מוגן למשתכנים בגיל הזהב ועפ"י ההסכם בינה לבין המשתכנים, היא העניקה לכל משתמש ביחידת דיור בבניין שבבעלותה זכות שימוש בדירה לתקופה מסוימת, אשר במהלכה התחייב המשתכן לשלם לה דמי ניהול שוטפים.



במקביל, התחייב כל משתכן להפקיד בידי החברה פיקדון בשקלים בסכום של 95 אלף דולר, אשר יוחזר לו באותו ערך עם תום ההסכם. בעקבות זאת, חייב מנהל מס ערך מוסף את החברה בתשלום מע"מ גם על הריבית הרעיונית שנחסכה ממנה בעקבות הפקדונות הדולריים אותם קיבלה מהלקוחות ושהתחייבה להשיבם ללא ריבית.



החברה עירערה על ההחלטה לביהמ"ש המחוזי בירושלים בשנת 1994 וטענה כי מחיר העסקה בינה לבין המשתכנים נקבע לפי אומד דעתם של הצדדים ולא היה כל ניסיון להסוות תמורה כלשהיא (הריבית). לכן, אין להוסיף למחיר המוסכם כל תועלת כלכלית שצמחה או לא צמחה לה.



ביהמ"ש בירושלים פסק, כאמור, נגדה תוך שהוא קובע כי מחיר העסקה נקבע על פי המציאות העובדתית והמשפטית של העסקה ולא על פי אומד דעתם של הצדדים, ולאחר שמציאות זו נבחנה, הגיע מנהל המע"מ למסקנה כי הפקדונות מהמשתכנים הינם בעצם הלוואות ללא ריבית של המשתכן לחברה והריבית הלא מוחזרת היא חלק ממחיר העסקה.



על החלטה זו עירערה החברה לביהמ"ש העליון בשנת 1996 ולאחרונה כאמור ניתן פסק הדין בעניין, אשר מקבל את העמדה שיש לשלם על הריבית הרעיונית את המס.



שטרסברג כהן קובעת כי תמורה של עסקה היא כל תמורה שהסכימו עליה הצדדים, בין אם היא בכסף או בשווה כסף, ומי שמקבל טובת הנאה בדמות ריבית רעיונית - חיסכון בתשלום ריבית בתנאי השוק - מקבל הכנסה חייבת במס. "הריבית הנחסכת", קובעת השופטת, "היא חלק ממחיר העסקה וחלה עליה חובת תשלום מע"מ".



סוגיה נוספת שעלתה היא האם מיסוי הריבית הרעיונית אינה יוצרת כפל מס, שכן החברה מוסתה על רווחי הריבית שקיבלה בגין הפקדת אותם פקדונות מלקוחותיה בבנקים.



שטרסברג כהן קובעת כי אין המדובר בכפל מס, שכן מדובר בשני אירועי מס שונים בתכלית. מיסוי הריבית הרעיונית, לדבריה, הוא בעצם מיסוי טובת ההנאה מחיסכון בריבית שהיתה צריכה להשתלם בעתיד ללקוחות. בעוד שמיסוי של הריבית בפועל, שהתקבלה מהשקעת הפקדונות, הוא בעצם מיסוי תמורה אחרת שעשתה החברה עם גורם שלישי - הבנק. לפיכך קובעת השופטת כי אין המדובר במיסוי כפול אלא מיסוי של שני אירועי מס שונים.