אהוד, יועץ טכנולוגי בכיר, נזכר השבוע בימים הטובים ההם, כשמקומות עבודה חיזרו אחריו במרץ: "בחרתי אז עבודה לפי צבע הריפוד של האוטו שנותנים", הוא מחייך. "אלה היו שנות ה-90 העליזות, תחילת עידן האינטרנט, לפני שחברות הקבלן השתלטו על העסק והמשכורות החלו לרדת. בימי השיא הברוטו שלי היה 35 אלף שקל, חייתי טוב. היום אני חי מהמשכורת של אשתי ומקרן השתלמות שטרם נגמרה. יש לנו 12 אלף שקל פחות בנטו. זה לא פשוט בכלל".
בשנתיים האחרונות אהוד לא עובד. הוא סיים פרויקט בן 3 שנים בסניף המקומי של חברת תוכנה בינלאומית, והלך הביתה: "זאת חברה גדולה, בלי הרבה סנטימנטים. אם אין לך על מה לעבוד, אתה לא שם. ובאמת, כשהחוזה נגמר אמרו לי, תודה רבה, סע לשלום. מאז אני מתמודד במכרזים על פרויקטים חדשים ומכלה את הרזרבות".
"אני בן 49", הוא נאנח, "לא מרגיש זקן, אפילו שבהיי-טק מעדיפים בני 30 עם ילדים קטנים וצרות אחרות, ומשגע אותי לשבת בבית. עשיתי פרויקטים יפים, יש לי תואר שני בניהול טכנולוגיות מידע, 20 שנות ניסיון - ולא נותנים לי לעבוד. זה לא שאין לי כרגע ממה לחיות, אבל יש לי משכנתא עצומה ושני ילדים, ואני מפחד שכאשר אגיע לפנסיה לא יישאר לנו כלום".
אהוד מייצג מגזר של אנשים שחיו טוב עד לפיטורים. הם בעלי תארים מתקדמים, עובדים במקצועות חופשיים; הרוויחו שכר יפה, קנו בית, נסעו לחו"ל - עד שפתאום, באמצע החיים, נפסקה העבודה שקמו אליה מדי בוקר. בין שזה משום שהחברה נסגרה או הידקה את החגורה, ובין שזה בגלל חיכוכים עם הבוס שהראה להם את הדרך החוצה. הם מחפשים עבודה חדשה, מוכנים עם הזמן להתפשר ולהתגמש, אבל לא מצליחים לחזור למסלול שהיו בו קודם לכן. אף אחד מהם לא ירעב בקרוב ללחם, אבל המשמעות הכלכלית של צעד כזה ניכרת היטב גם אצלם, שלא לדבר על המתח הניכר שגובה מהם מעמדם החדש.
אף אחד מהם לא הסכים להיחשף בשמו, מחשש שזיהויו בעמדת חולשה עלול לפגוע בסיכויו למצוא עבודה בעתיד - ובכלל מחשש שהדבר יביך אותם בסביבתם הקרובה.
"עבדתי פעם עם מישהו שפוטר מתפקיד מקצועי מאוד נחשב", מדגימה מנכ"לית חברת הייעוץ "מנפאואר טאלנט", אורית אבירם. "הוא לא סיפר בבית שפיטרו אותו, כי לא היה מסוגל להתמודד עם הלחץ שיגרום למשפחה. אז הוא יצא כל בוקר מהבית כאילו הוא הולך לעבודה".
גם אהוד מרגיש את הלחץ מהסביבה: "אחד הדברים היותר קשים הוא להסביר לילדים, שהתרגלו לרמת חיים מסוימת, שפתאום אי-אפשר. אנחנו לא יכולים לקנות מחשב חדש או לתת כסף לבילויים בכל יום, ובסביבה שבה אנחנו גרים - יישוב קטן במרכז זה שם אותם במקום שונה מכולם".
- מה אתם עושים כדי להדק חגורות?
"התנהלנו תמיד עם שני רכבים, אז הורדנו אחד. ואם פעם הייתי יורד לסופר שליד הבית וקונה מה שאני רוצה, היום אני נוסע לרמי לוי וכל קנייה היא הרבה יותר מחושבת. כבר לא מדליקים בוילר אם לא צריך, הגיחות לחו"ל נגמרו, וגם צימרים בארץ כבר לא באים בחשבון. אבל אנחנו בעיקר מתפללים לעבור את השנה וחצי עד לסיום המשכנתא שלקחנו, כדי שנוכל קצת לנשום".
- חשבת על הסבה מקצועית?
"אני לומד עכשיו הוראה במסגרת תוכנית להסבת אקדמאים. זה משהו שאני אוהב, ואני מתנחם בזה שלפחות תהיה משכורת של 5,000-7,000 שקל בחודש, שתעזור לנו לצוף. ויש הצעת עבודה בקנדה, שאני ממתין לתשובה לגביה. אני מנסה כמה כיוונים. מקום העבודה שעבדתי בו, לפני זה האחרון, היה יותר סנטימנטלי, ידעו לשמור שם על עובדים ותיקים. אז לא ידעתי להעריך את זה, היום אני מבין את המשמעות של מקום כזה הרבה יותר".
- על מה אתה מצטער בדיעבד?
"שלא ראיתי את הילדים שלי כשהם גדלים. עבדתי כמו חמור, ישנתי בעבודה, ותראי איפה אני היום. יש לי ילד בצבא וילד בחטיבה, ורק עכשיו, כשאני בבית, אני רואה כמה הם גדלו".
לנשים זה קשה עוד יותר
אהוד ושכמותו נופלים לעתים קרובות קורבן למעמדם היחסית בכיר. הם אולי לא נמנים עם הביג שוטס שמאוזכרים תדיר בעיתונים, אבל גם לא זוטרים מספיק כדי להתקבל בקלות לכל תפקיד, כיוון שיש להם כבר ותק ודרישות.
גליה, סמנכ"לית רגולציה בחברה שעומדת בפני סגירה, מצאה עצמה בדיוק במצב העדין הזה: "אני מחפשת עבודה כבר כמה חודשים", היא מספרת, "ומגלה שגם כשמצליחים להיכנס לתהליך מיון באחת החברות, הוא אורך חודשים. כל אחד רוצה לראות אותך, כי זה כבר לא תפקיד ביניים שאומרים לבוס, תבחר את מי שאתה רוצה. אז אני עוברת בין הפסיכולוג לגרפולוג, היועץ הארגוני והמנכ"ל. בעבר היה לי יותר קל, הייתי עם ניסיון, אבל לא יותר מדי. המשכורת שביקשתי הייתה טובה, אבל לא גבוהה מדי, כולם רצו אותי, ובכל מקום שאליו הלכתי התקבלתי. אני בן אדם ריאלי, לא חשבתי שבמצב השוק היום אתקבל בזרי פרחים, אבל לא שיערתי שיהיה כל-כך קשה".
- העובדה שאת אימא משחקת תפקיד?
"ברור לי שמבחינת המעסיק זה בעייתי. הוא רואה בי פצצת זמן מתקתקת, אני בסוף שנות השלושים עם ילד קטן, הוא בטח מדמיין איך הולדת השני תיפול במשמרת שלו, שלא לדבר על מה יקרה כשהם יהיו חולים. לא כתבתי בקורות החיים מצב משפחתי. חלק מהאנשים לא שאלו על זה כלום, ומי שבדרך כלל שאלו היו עורכי הדין שראיינו אותי".
- איכשהו זה לא מפתיע.
"נכון. אבל זה מרגיז. ראיתי במהלך השנים איזה יחס מקבלים טייסים שמגיעים לראיונות עבודה. כולם נעמדים דום אפילו שהם יוצאים בכל שבוע ליום מילואים. במרבית מקומות העבודה שלי הייתי האישה היחידה בדרגים האלה, ותמיד זה לווה בבדידות גדולה ובצורך להוכיח. ועכשיו, עד שיצרתי לעצמי מעמד והפכתי מטירונית למישהי שיודעת מה היא עושה, אני נתקלת בתרבות ניהול שאומרת, 'אם אתה צעיר ומוכן לעבוד בשביל מעט כסף ניתן לך תפקיד שגדול עליך'; וכשאתה כבר מתאים לתפקיד, לא רוצים לתת לך אותו, כי אתה עולה יותר מדי".
- את יכולה להרשות לעצמך לא לעבוד?
"זה מאוד מלחיץ, כי המשכורת העיקרית בבית הייתה עד עכשיו שלי. קנינו לא מזמן דירה, ולא נשארו הרבה חסכונות. אני עובדת ברציפות מאז סיום הלימודים. מעבר לעובדה שיאשפזו אותי בגהה אם לא אעבוד חצי שנה, זה לא דבר שאני יכולה להרשות לעצמי כלכלית".
- זה עושה אותך נוחה להתפשרות.
"אני עדיין לא מוכנה לוותר על תפקיד הסמנכ"ל או על ירידה במשכורת. עבדתי קשה בשביל זה ואין סיבה שאחזור אחורה, מה גם שאני חוששת שבכל מקרה אתפס כ'אוברקווליפייד' שתהיה מתוסכלת מהר מאוד, ולכן מראש לא ייקחו אותי לתפקידים שמילאתי פעם. אני עובדת מול הד הנטרס, מנויה בכל אתרי האול ג'ובס למיניהם, אבל מבינה שמשרות כאלה הן בעיקר מפה לאוזן. אז אני עובדת דרך נטוורקינג. יש לי רשת קשרים לא קטנה, שמרתי על קשרים טובים כמעט עם כל האנשים שעבדתי איתם. ועדיין, השוק קשה".
קללת האובר-קוואליפייד
דפנה, 44, מנהלת שיווק במקצועה, גרושה ואם לשתיים, כבר נמצאת במקום אחר מבחינת הגמישות שהיא מפגינה. במהלך חיפוש העבודה שמלווה אותה בשנה האחרונה, היא גם החלה לעבוד כעצמאית: "הייתי מעדיפה להישאר שכירה גם בגלל הביטחון הכלכלי וגם בגלל העניין שיש בעבודה כמנהלת שיווק בחברה גדולה. אבל יש הרבה מועמדים ומעט תפקידים. וגם כשכבר הייתי מוכנה להתפשר על שכר ועל פוזיציה וביקשתי לנהל תחום, אפילו שכבר ניהלתי מחלקה - לא רצו לקחת אותי. אמרו לי, 'את תמצי את התפקיד מהר מדי ותלכי'".
- יכולת למחוק כמה שורות בקורות החיים כדי לצאת פחות מאיימת.
"אני לא אוהבת את הטריקים האלה. זה גם לא עובד, כי אז - מה עשית בשנים האלה? מה גם שמכירים אותך בשוק הזה. שמעו עלייך. זה לא לעניין".
- העבודה כעצמאית מחזיקה אותך כלכלית?
"אם כמנהלת שיווק השכר שלך עומד על 25 אלף שקל לחודש - ובמקומות מסוימים גם יותר - היום אני מרוויחה רבע מזה. חלק מהעבודות מאוד מעניינות, זה לא שהלכתי להיות דיילת בסופר, אבל כרגע אלה יותר חלטורות מאשר עסק עצמאי. לוקח זמן להתניע עסק כזה. יש אנשי שיווק שהם תותחי על ויכולים לשמש יועצים חיצוניים ולהרוויח מצוין. אני עשיתי דברים מרשימים, אבל אני לא אחת שכל המדינה מכירה. לחברות קטנות אני נכס אדיר, אבל הן לא יכולות להרשות לעצמן לשלם לי שכר חודשי, ולכן אני עובדת אצלן כפרילנס לפי שעות".
- איך מרגישים את זה בכיס?
"אני חיה בעיקר מהרזרבות ומהמזונות, ומתמודדת עם הרבה הוצאות חדשות כמו רכב וטלפון נייד, שפעם היו על חשבון העבודה והיום הן על חשבוני; שלא לדבר על קרנות ההשתלמות וביטוח המנהלים שאני צריכה לממן בעצמי. אני מצמצמת בילויים, חופשות, בגדים וחושבת כל הזמן מה לעשות עם שכר הדירה ועם הצהרון של הגן. אם אוציא את הילדות בשעה שתיים כדי לחסוך את התשלום עליו, כבר לא יישאר לי זמן לעבודות הפרילנס. מצד שני - זה הפך להוצאה גדולה. התלבטות".
- מה היית עושה אחרת מבחינה מקצועית?
"הייתי בודקת יותר את האופק התעסוקתי בארגון, ובוחרת בחברה יותר גדולה, ככה שגם אם לא הסתדרתי עם הבוס החדש, כמו שקרה אצלי, עדיין היה לי שם לאן לצמוח. אבל בעיקר הייתי פונה לייעוץ מקצועי כבר לפני כמה שנים, כדי לדעת מה הכיוון הנכון לי ולאן כדאי להתפתח. קשה לפנות לזה זמן כשאתה שקוע במשרה תובענית, אבל מה שקרה לי הוא מהלך טבעי בקרב גילאי ה-40. הקריירה מגיעה פתאום לדד אנד, והיום הגשום מופיע אצל כולם".
- אולי מראש היית צריכה לפתח עוד כיוונים ולעבוד יותר על תחזוק הקשרים.
"אני מאמינה שכשאת עובדת טובה, קשרים נוצרים לבד. ספקים רואים איך את עובדת ויודעים להעריך את ההצלחות שלך. לא כולם טיפוסים של מינגלינג. לפעמים המשרה כל-כך עמוסה, שעובדים טוטאליים, מה שנקרא שחקני נשמה, לא חושבים על הפוליטיקה של יצירת הקשרים אלא פשוט עובדים".
אל תהיה מבוגר מהמנכ"ל
המתחרה העיקרית לאפליה הסמויה כלפי האימהות שעליה דיברה גליה היא אפליית הגיל (יש לזה אפילו שם: גילנות, על משקל גזענות). רוני לן, הד הנטרית ומנכ"לית חברת L-il, נתקלת בזה לא מעט: "זה קורה הרבה בהיי-טק, כשמועמד נמצא מעל גיל מסוים בחברה שהגילאים בה צעירים או כשהוא פשוט מבוגר יותר מהמנכ"ל. לא אומרים לי את זה בצורה בוטה, כי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל בין השורות אני מבינה למה אומרים לי שהוא לא מתאים. וזה מאוד מקומם. דווקא בביו-טק המצב הרבה יותר טוב, כי אנשים מתחילים להשתלב בתעשייה רק אחרי הדוקטורט או הפוסט, וכל הסביבה יותר מבוגרת".
אורי, 55, מנהל פיתוח בחברת היי-טק גדולה, התוודע מקרוב לעניין הגיל בעקבות פיטוריו בקיץ האחרון: "תמיד שמעתי שמעסיקים לא מתלהבים להעסיק בני 50, אבל מאחר שב-2009 התקבלתי כסמנכ"ל למקום העבודה האחרון שלי, אחרי שלושה חודשי חיפוש, לא האמנתי שהפעם זה יהיה כל-כך קשה. מאז חודש יולי אני ללא משכורת, וזה בהחלט מתחיל להטריד".
- כמה משמעות אתה מייחס לעניין הגיל?
"אף אחד לא אומר את זה במפורש, אבל אני אדם מוכשר, קורות החיים שלי מרשימים, ובכל זאת לא מזמינים אותי כמעט לראיונות, גם כשהמשרה מתאימה לי בול. כשאני כבר מוזמן לראיון, אני לא עובר את שלב כוח האדם. לא יודע אם זה נופל שם או שזה מגיע למנכ"ל והוא לא מתלהב. עבדתי פעם תחת מנכ"ל שהיה צעיר ממני בשבע שנים, ואני יודע שלא היה לו נוח בסיטואציה הזאת. הייתי ותיק ממנו בחברה ומנוסה ממנו, וגם מבחינה חברתית - היו פערים בינינו. אלה לא אותם צחוקים".
- אולי חוששים מהשכר שתדרוש?
"אם אני מתאים התאמה מלאה אז למה שלא ישלמו שכר מלא? אבל האמת היא שלא הגענו לדבר על כסף".
- איך העברת את החודשים האלה בבית?
"עבדתי בלחץ גדול ובעבודה אינטנסיבית למעלה משלושים שנה, כך שבהתחלה אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות לנוח. גם לא רציתי לעבוד עד סוף 2012, משיקולי מס. לקחתי את האישה לטיול של חודש בסין, אחרי שכל השנים הסתפקנו בחופשות קצרות בגלל העבודה. לא הרגשתי לחוץ כי האמנתי שיהיה בסדר. עם הזמן התחלתי קצת להילחץ, גם כי התחלתי לטפס על הקירות - אני לא רגיל לקום בבוקר מאוחר ולשבת בבית - וגם בגלל הכסף".
- אחרי תפקידים כאלה אין מספיק כסף בצד ליום סגריר?
"התנאים בעבודה היו נדיבים, אבל כשאני עובר היום על החשבונות, אני מגלה שרמת ההוצאות שלי, לא רק שלא קטנה, היא גדלה והגיעה ל-30 אלף שקל בחודש. חלק מזה נובע מכך שבתפקידים כאלה אתה נהנה מפריבילגיות שאחרי זה אתה נאלץ לממן בעצמך כדי לשמור עליהן. למשל, ביטוח רפואי משפחתי. במסגרת העבודה שילמתי עליו 100 שקל, היום אני משלם כמעט 500 שקל כדי לשמור עליו, כי אני כבר לא בהסכם הקיבוצי שסידרה העבודה. וישנם ביטוח המנהלים והרכב שהעבודה כבר לא מממנת".
- למה פוטרת?
"החברה הפסידה הרבה כסף, לא נכנסו פרויקטים, וכוח האדם צומצם באופן ניכר. צחוק הגורל הוא שאני הייתי שותף בהליכי הפיטורים. הייתי צריך לתת שמות מהמחלקה שלי, לדרג מי נחוץ יותר, ובסוף גם השם שלי הופיע".
- אולי היית צריך להיות פוליטיקאי יותר מוצלח מול הבוסים?
"אף פעם לא הייתי פוליטיקאי טוב. לרוב זה דווקא הוערך כי נתפסתי כאדם ישר וערכי. אני גם לא בטוח שזה היה באמת עוזר עם היקף הפיטורים שהיו שם. אולי רק משאיר אותי עוד כמה חודשים. יש בי גם איזו גאווה עצמית. לא אלך עכשיו להתחנן למקומות עבודה קודמים שעבדתי בהם. זה לא מתאים".
- איך ההצעות שבכל זאת על הפרק?
מדובר בבודדות, וגם אז הן בגדר פשרה שאני עדיין לא מוכן לה - נפילה גדולה במשכורת או נסיעה בכל יום לכרמיאל, כשאני גר במרכז. הייתה גם הצעה מטייוואן, אבל יש לי אישה עובדת, בת בצבא ובנים בתיכון; זה לא מתאים לגרור את המשפחה לשם. אני עדיין יכול לחכות, ייתכן שבעוד שנה אחשוב אחרת".
- המשפחה לחוצה מזה?
"הם מאמינים שיהיה בסדר, אבל אני שומע את הסביבה הקרובה מתעניינת בדאגה. אם אצל רווקים זה מתי תתחתן, אותי שואלים ככה בנימוס אם כבר מצאתי עבודה".