לאחרונה התוודענו לתאונה מצמררת, בה נהרגו שני עובדי בית הזיקוק באשדוד, כאשר פתחו בטעות ברז שהביא לפליטת מימן גופרתי בעת שניסו לתקן תקלה. סביר להניח כי חמשת ילדיהם לא היו הופכים ליתומים, לו הם היו לבושים בציוד מיגון מתאים וחובשים מסכת גז. כמו כן, אם היו מקבלים הוראות ברורות וקפדניות לקיום נהלים (וכפי שמסתמן מהפרסומים הדבר לא נעשה), התרחשותו של האסון הזה הייתה יכולה להימנע, בייחוד לנוכח העובדה שאסון דומה אירע רק לפני שנתיים בבית הזיקוק בחיפה, וגבה את חייהם של שלושה עובדים לא ממוגנים. אכיפה רצינית יותר של משרד התמ"ת, עונשים כבדים על מעסיקים וחינוך מגיל צעיר לאחריות, יימנעו לבטח הרוגים נוספים.
לא גזירת גורל
עוד לפני שנדמו הדיו של האסון המיותר הזה, פחות משנה לאחר קריסת גשר התאורה, אשר גרם למותה של קצינה ולפציעת שישה בני אדם נוספים בחזרות לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, פרסם משרד ההסברה והתפוצות מכרז מסוכן נוסף. בגשר התאורה שיוקם נאסר להציב עיגונים, וזאת בניגוד להוראותיה של החברה הגרמנית המייצרת את הגשר . זאת ועוד: האדם שנבחר לשמש כאחראי הבטיחות של האירוע הורשע לפני כשלוש שנים בהתרשלות וגרימת חבלה ברשלנות, לאחר שחלק מקרקפתה של עובדת תפאורה נתלש משום ששיערה נתפס בבמה שעל בטיחותה הוא הופקד.
למרבה הצער, דוגמאות כאלו יש למכביר: על פי הערכות משרד התמ"ת, נפגעים בישראל מידי שנה כ-60 אלף עובדים בתאונות עבודה, כלומר יותר מ-222 תאונות ביום עבודה ממוצע. כ-50 מהם מקפחים את חייהם, ולשאר נגרמים סבל ופגיעות גוף, לעתים לצמיתות. יתרה מזאת, המחיר הכלכלי של תאונות העבודה מרקיע שחקים: עשרות אלפי ימי עבודה של הנפגעים ומשפחותיהם יורדים לטמיון, ונגרמים נזקים כלכליים ישירים ועקיפים של מיליונים רבים. מכיוון שכך, משלמת המדינה מידי שנה למעלה מ-3 מיליארד שקל לנפגעי עבודה.
הנתונים הללו מקוממים, בעיקר משום שרוב תאונות העבודה אינן תוצאה של גזירת גורל בלתי נמנעת. משק עתיר טכנולוגיות והון אנושי איכותי אמור לאכוף על נקלה כללים ונהלים אשר נכתבו בדם, אך מסתבר כי בחלק הארי של המקרים מתגלה רשלנות או תרומה לתאונה מצד המעסיק. היות והמעסיקים, בניגוד לעובדים, מצוידים בניסיון ובראייה המערכתית הדרושה, מצפים מהם בתי המשפט לגלות אחריות מרבית לשלום עובדיהם, לדאוג לשיטות ולתנאי עבודה בטיחותיים, להדריך את העובדים לגבי הסכנות הצפויות במסגרת עיסוקם, ולנקוט באמצעי בטיחות סבירים על מנת לקדם את פני הסכנה. העובדה שבתי המשפט מצפים לסטנדרט זהירות כה גבוה מהמעסיקים מהווה מסר חד-משמעי ותקיף: 'האחריות נעצרת אצלכם. אין לכם אל מי להביט מאחוריכם'. אסור להמתין לאסון נוסף כדי לשפר את מערך הבטיחות בעבודה, ואין צורך בעוד ועדת חקירה שתחקור מחדלי בטיחות. הגיע הזמן שתכנון, התמקצעות ועיסוק בפרטים הקטנים יחליפו את תרבות ה'סמוך', קריצת העין והטפיחה על השכם החברמנית.
יתר על כן, הואיל ולכל תאונה משמעות מרחיקת לכת לא רק לעובד שנפגע ולמעסיקו כי אם גם למשק כולו, על משרד התמ"ת מוטלת החובה להתאים את המוסד לבטיחות וגיהות לשנות האלפיים, ולבצע רפורמה בתחום החקיקה המיושנת בבטיחות המוסדר בעיקר באמצעות פקודת הבטיחות בעבודה משנת תש"ל (1970), והתקנות שהוצאו מכוחה. בנוסף, על המשרד לגבש מנגנוני חיזוי, בקרה ומניעה של גורמי סיכון בסביבת העבודה, ושל תנאי חשיפה המשפיעים על בריאות העובד, תוך לקיחה בחשבון את ממצאי המחקרים העדכניים ביותר בתחום בריאות הציבור, הנדסת בטיחות, טוקסיקולוגיה, אפידמיולוגיה ופסיכולוגיה. ולבסוף, יש לייעל את הגופים האחראים על פיקוח והאכיפה של בטיחות ובריאות העובדים, במטרה להטמיע נורמות ראויות בתרבות העבודה בישראל. למרבה הצער, עד ששינויים אלה לא יתרחשו, האסון הבא, ממתין ממש מעבר לפינה.
הכותב הוא עו"ד, ממשרד עו"ד עמיקם חרל"פ ושו"ת, מומחה בדיני נזיקין, תאונות וביטוח