כבמדינות מערביות רבות, מתקשרים גופים ממשלתיים בישראל עם ספקים ונותני שירות באמצעות שיטת המכרז הציבורי. שיטה זו, המעוגנת בחוק חובת מכרזים, נועדה לאפשר תחרות חופשית, תוך נטרול האפקטים של "הטעם האישי" של יחידים הפועלים מטעם המזמין, אשר פסול מכל וכל כשמדובר בכספי הציבור.
על רקע הדוחות המדאיגים המתפרסמים על ידי מבקר המדינה והפרסום התכוף בדבר שערוריות שחיתות במוסדות הממשלה והשלטון המקומי, ברור כי לעצם קיומו של תהליך קבלת החלטות מובנה ומנוהל בדמותם של דיני המכרזים תכלית חשובה בהגנה על הליכים מנהליים תקינים ונטולי ניגודי עניינים. אולם מאז נכנס לתוקפו חוק חובת המכרזים, נדמה כי סטה ממסלולו ככלי לשכלול השימוש בכספי הציבור, ואף הפך למעמסה מכבידה ויקרה על כתפי המעורבים ביישומו.
סרבול צורני
חלק משמעותי מחוק חובת המכרזים מוקדש להגדרת כללים פרוצדורליים ודרישות צורניות נוקשות באשר לאופן הגשת ההצעה במכרז. בפועל, מדובר בהליך טכני מסורבל, המחייב את משתתפי המכרז להשקיע משאבים רבים בהכנת ההצעה. כך, נדרשים המשתתפים להוצאות כספיות ניכרות הכרוכות בהסתייעות בשירותיו של עו"ד מקצועי המתמצא בתחום. מלבד לעלויות הכבדות ולסחבת המשפטית המתמשכת אשר מאריכה את ההליך על פני פרקי זמן בלתי סבירים, הפך חוק חובת מכרזים הלכה למעשה למעין "עגל זהב" - מצב בו אנו משרתים את החוק, במקום שהחוק ישרת את המטרה שבבסיסו.
עלות על חשבון איכות
דגש בשיטת המכרזים מושם על הוזלת עלויות. במקרים רבים, הרצון העז לזכות במכרז מוביל ספקים לנקוב בהצעתם במחירי הפסד, וזאת כדי לספק את ההצעה הנמוכה ביותר ביחס ליתר המשתתפים. אולם, מאחר שבעולם העסקי איש אינו מוכן לעבוד במחירי הפסד, היגיון בריא מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי התמורה שמקבל הציבור בעד כספו מאופיינת באיכות ירודה, שימוש בחומרי גלם זולים, ואף בפשרות בטיחותיות.
כמו כן, לעתים נוקבים משתתפים במחירים נמוכים בצורה בלתי סבירה על מנת לזכות במכרז, ללא כוונה לעמוד בהצעתם מלכתחילה. בשלבים מאוחרים יותר, מגישים הזוכים בקשה להגדלת התקציב. תופעה זו הופכת חמורה במיוחד כאשר הזוכים במכרז מקושרים לבעלי תפקיד פנימיים בגורם מזמין המכרז.
שיקולים מוטים
לעתים, דווקא הניסיון והמיומנות שרוכשים בעלי תפקיד בעריכת מכרזים עומדים לנו, ציבור משלמי המסים, לרועץ. תופעה כזו מתרחשת כאשר בעל תפקיד מוטה כלפי הצעה ספציפית במכרז שבאמת ובתמים נתפסת בעיניו כהצעה הטובה ביותר.
במקרים כאלו, מתקבלת למעשה החלטה באשר לזוכה במכרז באופן א-פריורי, וניסיונם של אלו האמונים על מכרזים מזה זמן רב מקנה להם את הכלים למצוא את המקומות בתוך ההליך שמאפשרים להם להצדיק בדיעבד את הבחירה בהצעה שמלכתחילה הייתה הטובה בעיניהם. מזמין מוטה כזה, לעיתים קרובות, יעשה את כל שביכולתו על מנת למנוע הגשת הצעות מצד גורמים "חדשים", מתוך בטחונו כי הוא יודע מה הפתרון המתאים ביותר.
בעיות אלו, המובאות כאן על קצה המזלג, מצביעות כולן על הליקויים הרבים הקיימים בשיטת המכרזים כפי שהיא נהוגה בארץ, ומחייבות את התייחסות המחוקק. הוספתו לפני כשני עשורים של חוק חובת המכרזים למשוואה לא רק שלא שיפרה את השיטה אלא אף הוסיפה לה רבדים נוספים של בעיות וכשלים.
ניתן לטעון מצד אחד, כי בעיות אלו אינן אלא המחיר שנאלצת החברה לשלם על מזבח הגברת השקיפות בתהליכים ציבוריים בעלי אפקטים כלכליים. אך מחיר זה הינו מחיר גבוה מאוד, ומתבקשת יוזמה משולבת של מומחים למכרזים מהתחום הציבורי ומהתחום הפרטי כדי לקדם את דיני המכרזים לשלב הבא!
עו"ד ירון שביט הינו השותף המנהל של משרד שנהב קונפורטי שביט ושות'