"אזרחי איטליה התעוררו לבוקר שבו כותרות העיתונים צועקות את אותן כותרות: 'חוסר משילות' ו'בחירות ללא הכרעה'. ואכן, תוצאות הבחירות לפרלמנט שהתקיימו באיטליה אינן מנבאות מי יחליף את ממשלת הטכנוקרטים ואת מדיניות הצנע שהנהיגה בכלכלה השלישית בגודלה בגוש האירו. השווקים הפיננסיים בבורסות לונדון, פרנקפורט ופאריס הגיבו בעצבנות לתוצאות וצנחו לאורך יום המסחר בכ-5%. צרפת וגרמניה קראו לאיטליה להמשיך במתווה הצנע, ואילו ספרד השקועה אף היא במשבר עמוק, כינתה את תוצאות הבחירות באיטליה 'קפיצה לשום מקום'". עד כאן תיאורו של ה"ניו יורק טיימס" (26.2) את הנעשה באיטליה בשבוע שעבר. אגב, התיאור תקף גם לשבוע החולף. ולא צריך לשבת במערכת העיתון האמריקאי כדי להבין שפוליטיקה, חברה וכלכלה התמזגו ללא הכר, בעקבות המשבר הקפיטליסטי שלא נגמר. כי מניתוח הטקסט הקצר שפורסם בעיתון הרואה אור בארה"ב עולה כי רוב רובו של העם האיטלקי דחה את מדיניות הצנע (מפלגתו של ראש הממשלה היוצא של "איל פרופסורה" מריו מונטי, זכתה לתמיכה מזערית), אין רוב למדיניות הניאו-ליברלית הקיצונית המוצעת כ"הפתרון" למשבר הממושך ולא ניתן יהיה בקרוב להשליט תהליך של "התייוונות" על רומא. קרי: הפיכת איטליה ליוון ניאו-ליברלית כושלת נוספת. ומכאן "העצבנות בשווקים".
האבטלה לשיא
"עצבנות" שלא פסקה בסוף השבוע עם פרסום נתוני האבטלה בגוש האירו - המשיכה לטפס ושוב שברה שיא בינואר. האבטלה ב-17 המדינות המרכיבות את גוש היורו עלתה ל-11.9% בינואר, לעומת 11.8% בחודש דצמבר, על פי דווחי יורוסטאט, הלשכה לסטטיסטיקה של האיחוד האירופי. ב-27 מדינות האיחוד האירופי נרשמה אבטלה בשיעור של 10.8% בינואר, לעומת 10.7% בדצמבר. כמעט 27 מיליון עובדים היו מובטלים באיחוד האירופי בינואר, מתוכם 19 מיליון בגוש האירו. שיאנית האבטלה בגוש היא יוון, בה 27% מהאוכלוסייה העובדת סובלת מאבטלה. בספרד שיעור האבטלה בינואר היה 26.2%, ובפורטוגל עמדה האבטלה על 17.6%. יצוין ששיעור האבטלה באיטליה טיפס עבר הבחירות לשיא חדש, לפי נתוני לשכת הסטטיסטיקה במדינה שפורסמו אף הם בסוף השבוע. האבטלה עלתה בחודש שעבר לכ-12%. אבטלת הצעירים עלתה לשיא של כ-39%. ברבעון הרביעי, כלכלת גוש האירו רשמה את הביצועים הגרועים ביותר שלה מזה ארבע שנים, והתכווצה ב-0.6%. על פי הערכות הכלכלנים שאספה סוכנות בלומברג, התמ"ג ימשיך להתכווץ גם בשלושת החודשים הראשונים של השנה.
כך המשבר הקפיטליסטי שהחל בארה"ב בקיץ של 2007 "יסגור" שש שנים בקיץ ההולך וקרב ולא רואים את סופו, לא באירופה ואף לא בארה"ב. זאת, חרף ההודעה התכופות היוצאות מהבית הלבן ומוול סטריט בדבר "יציאה מן המשבר". אף לא אחת מהמדינות שנכנסה למשבר, בייחוד בליבה הקפיטליסטית, שבה לתוואי של צמיחה. יש, כמו בארה"ב, הנמצאות על בלימה; ויש, כמו יוון, ספרד, פורטוגל, איטליה (רשימה חלקית) שמצבן הורע ומדינות נוספות אף העשויות להיכנס למשבר עמוק יותר, כגון צרפת ובריטניה. ככל שמתעקשים יותר שהעובדים, הגמלאים והמובטלים ישלמו את מחיר המשבר הכלכלי, כך המשבר רק הולך ומחריף.
איך להסביר את ההודעות המתפרסמות מעת לעת ובמקומות שונים בעולם בדבר "היציאה מן המשבר"? קודם כל כי בעלי הון והשליטים המשרתים אותם (היטב!) מעוניינים ליצור את הרושם שה"קרבן אינו לשווא". שנית, כי בתוך המשבר ישנן הפוגות (ע"ע "עלו הבורסות באירופה" או "יורד מספר המובטלים בארה"ב"). שלישית, פוליטיקאים מסוימיים (כגון ברלוסקוני באחרונה באיטליה או הנשיא הולנד בצרפת) מבטיחים הבטחות רבות במסגרת מערכת הבחירות, צעדים האמורים "לשקם את הביקושים ולתמרץ שוב את הכלכלה", אך בסופו של דבר שבים אל אותה מדיניות הניאו-ליברלית הישנה, העומדת ביסוד המשבר הנוכחי.
יחד עם זאת ניתן כבר לשרטט לפחות ארבעה שלבים בהתפתחות המשבר הקפיטליסטי:
- הראשון: שמקורו בארה"ב, משבר שוק המשני למשכנתאות (בין הקיץ של 2007 לספטמבר 2008) ובמרכזו: נפילת בנקים גדולים ו"חשיפת שערויות " או מקרי שחיתות כגון של זה שהביא את הבנקאי ברנרד מיידוף לספסל הנאשמים ולעונש מאסר של 150 שנה. כאן ה"איש רזה" (בלשונו של נתניהו), המגזר העסקי ובייחוד הפיננסי, רץ חיש-מהר לחיקו של "האיש שמן" (מוסדות המדינה) כדי למנוע את התמוטטות הכלכלית הכללית.
- השני: שהמשכו בארה"ב, פרץ בספטמבר 2008 ונמשך עד יוני 2009, כאשר הבנקים הבינו את עומק הבור והפסיקו להעניק אשראי ולהעביר כספים אחד אל השני. גם כאן, האיש הרזה רץ... והמשך ידוע. במקביל, מתגלים סימני מיתון ונסיגה ביתר במספר רב של מדינות באירופה.
- השלישי: משבר בנקאי נוסף שפרץ ב-2011 ושמקורו (שוב) במצוקת האשראי. במקביל: העמקת המשבר באירופה.
- הרביעי: המיתון השני, שהחל אשתקד ונמשך גם היום. הוא עוד עלול להחריף בארה"ב גלל הקיצוצים בתקציב המדינה בעקבות פועלם של הנציגים הרפובליקאים בגבעת הקפיטול.
כל שלב ושלב מותיר בצידי הדרך קרבנות חדשים. לפחות שלושה מגזרים נפגעו מהעמקת המשבר ומדיניות הצנע של ממשלות אירופה וארה"ב: הצעירים (בייחוד אלה הנכנסים לראשונה לשוק העבודה), העובדים הוותיקים שפוטרו ממקום עבודתם והמהגרים. ומתי המשבר יסתיים? זה לא תלוי רק ב"כוחות השוק" או במדיניות הניאו-ליברלית של הממשלות השונות, שאין בה יוצאי דופן. הדבר גם תלוי בעובדים, בצעירים, במובטלים, בגמלאים. האם הם יהיו מוכנים לשלם את מחיר המשבר שאינם אחראים לו; או להתקומם נגד הממשלות המנסות להופכם לקרבנות של קבע.
* ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית כלכלית www.sea.org.il