ברוב הימים ישנה ממשלה בישראל, ובימים שכאלו נראה כי נבחרי הציבור מחפשים הצלחות שונות להן יוכלו לקשור את שמם. לדוגמא ניתן לראות את הצלחתו של השר משה כחלון בשינוי שהוביל בתחום התקשורת, לפתע כל מי שנפגשה דרכו עם משה כחלון בשנים האחרונות טרח להסביר לכל כיצד תרומתו למינוי או לפעולות השר היו גורם מכריע בהצלחה. ראש הממשלה הזדרז לספר את המובן מאליו כי הוא עצמו מינה את ח"כ כחלון לשר בדיוק לשם מטרה זו, להצלחה אבות רבים, הכשלון לעולם יישאר יתום.
אך הימים ימי ערב הקמת ממשלה חדשה ובהם נדמה כי ישנה תחרות בהצבעה דווקא על כשלים מגרעות ונזקקים. האחד צורח כי יש לעזור לאלו שאין להם והשני רוצה לעזור לאלו שיש להם, אבל לא מספיק. אחת צורחת כי יש לסייע לוועדי העובדים והשניה צווחת על מצבם העגום של הזוגות הצעירים. המשותף לכולם היא ההכרזה כי "צריך לעזור" עוד מכנה משותף הוא היעדר תכנית ברורה כיצד.
שביעות הרצון מהמצב איננה פונקציה של המצב ותו לא, שביעות רצון הנה פונקציה של המצב ביחס לציפייה. אדם שישב על חופי סיני יהיה שבע רצון אם יקבל את הדג שהזמין לאחר מחצית השעה, שהרי זהו זמן שיא ביחס למצופה מהמטבח הבדואי הצמוד לחושה. אותו אדם ידרוש שיחה דחופה עם מנהל המסעדה אם יקבל את את הדג שהזמין לאחר חצי שעה במסעדה מול חופי תל אביב. כאשר מכריז נבחר ציבור תורן כי "יעשה לשוק הדיור מה שעשה כחלון לשוק התקשורת" נוצרת ציפייה אדירה לירידה דרסטית במחירים. אם וכאשר תושג ירידה במחירי הדיור, אפילו ירידה מכובדת במונחי דיור, נניח חמישה או עשרה אחוזים ריאליים, שביעות הרצון של העם לא תמהר להגיע, שכן הציפייה הייתה לחיתוך של עשרות אחוזים, כמו בסלולר.
כגודל הציפיה גודל האכזבה
בעוד מספר ימים תפוג הארכה שנתן הנשיא פרס לבנימין נתניהו להרכבת הממשלה, וממשלה בהרכב כזה או אחר תקום. ביום שאחרי יצפה הציבור, ובצדק, לראות את אותן עוולות עליהן הצביעו נבחריו מתוקנות חיש קל. אך דיבורים לחוד ומציאות לחוד, וגם אם יצליחו הנבחרים להשיג תוצאות מרשימות בקנה מידה מעשי יתגמדו אלו לעומת הררי הציפיות שטופחו קודם לכן, וכפועל יוצא תחושת ההצלחה וההישג יחמקו מאיתנו.
שביעות רצון גבוהה הנה תחושה חשובה מאין כמוה כאשר מדובר בארגון כלכלי, חשובה ככל שתהיה התחושה הזו כאשר מדובר בפירמות, החשיבות הנה כפולה ומכופלת כאשר מדובר בעם שלם. תחושות של חוסר צדק, קיפוח, ואי הוגנות הנן הדלק המניע מהפכות מחאות ושביתות.
הפרקטיקה אצלנו בה כל אחד צורח מלוא הגרון על העוול הזה והאחר ועל הצורך הדחוף בתיקון המצב יוצר מצג שווא כאילו הכל יסתדר כבר מחר. רק תנו את הסמכות ואוריד את הפקודה המתאימה שתעשה את העולם יפה יותר. הבה נצא לרגע מהחלום ונתבונן למציאות בעיניים, לא מחר ולא בעוד שנה ייצאו כל החרדים לעבודה, לא כל כך מהר יוותרו עובדי חברת החשמל והנמלים על תנאי העסקתם. מה כן יתכן ויקרה? אולי נשיג תקציב עם קצת פחות גזירות, ייתכן ויותר חרדים וערבים ישתלבו בשוק העבודה יקרה נס ועובדי הנמלים וחברת החשמל יוותרו על הטבה כלשהי, רשימה מכובדת של הישגים ברי ביצוע. גם אם כל זה אכן יקרה עדיין נרגיש שעבדו עלינו, ציפינו ליותר. כך שלמען אושרינו, העם הבוחר, אנא תבררו צרחותיכם ומסגרו אותן בגבולות הסביר והאפשרי. אל תפתחו ציפיות ורודות מדי.
שחף מזין, כלכלן, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה