המנהיגים עוסקים בספינים - הרופאים בורחים לחו"ל

הספינים סביב תקציב 2013 הגיעו לאחרונה גם למערכת הבריאות. זה התחיל מהדלפה לפיה באגף התקציבים שוקלים להקפיא את התוספות האמורות להשתלם בקרוב לרופאים מכוח ההסכם שנחתם עמם, נמשך במתקפה מצד יו"ר ההסתדרות הרפואית (הר"י), ד"ר ליאוניד אידלמן, נגד הפרה אפשרית של ההסכם (כאילו לא היה זה אידלמן בעצמו שהסכים לפרוש את ההסכם על פני 9 שנים!), והסתיים לעת עתה בדברי הרגעה מצד האוצר, שהדגישו כי אין כוונה לגעת בהסכם עם הרופאים.

ניתן היה לפטור את כל הסאגה הזו כביטוי נוסף לציניות של פקידי האוצר ושל ראשי הר"י אילולא הבדיחה הייתה על חשבון כולנו – ציבור הרופאות והרופאים בישראל. בשטח, מערכת הבריאות מצויה במשבר חריף, אשר ההסכם עשה מעט מאד – אם בכלל – כדי להקל עליו. המצוקה עודנה מורגשת בכל: במחסור ברופאים, באחיות, במיטות אשפוז ובתגמול הולם עבור מסלול ההכשרה הארוך והעבודה מסביב לשעון של מרבית הרופאים.

סימן מטריד למצוקה הגוברת בקרב הרופאים ניתן היה למצוא בסקר שפורסם לאחרונה, ואשר חשף כי מקרב כלל המקצועות בישראל שהעובדים בהם מהגרים לחו"ל – מקצוע הרפואה ניצב במקום השני. לפי הסקר, 4.8% מהישראלים שהיגרו הם רופאים – רק 1.7% פחות מחברי הסגל האקדמי הבכיר.

חיים בחו"ל אולי נשמעים מפתים אבל די לחשוב על המאמץ הפיזי והנפשי הכרוך בהגירה, על חוסר הוודאות הכרוך בה ועל קשיי ההתאקלמות מבחינת שפה ותרבות – במיוחד כשהדבר נעשה עם משפחות וילדים – כדי להבין שעבור חלק ניכר מהרופאים ההגירה נעשית בלית ברירה. לא מתוך התלהבות גדולה אלא מתוך כורח אישי, מקצועי ובעיקר כלכלי.

נתון שעשוי להסביר את שיעורי ההגירה הגבוהים יחסית של רופאים ישראלים לחו"ל התפרסם לאחרונה בארצות הברית. לפי סקר מתחילת 2012, הרופאים האמריקאים ניצבים בצמרת טבלת השכר של רופאים בעולם ושכרו הממוצע של רופא מומחה בארה"ב נע בין 190 אלף דולרים ל-520 אלף דולרים לשנה – בהתאם להבדלים בין התמחויות, בין מדינות בארה"ב, וכמובן לפי וותק. בישראל, לעומת זאת, עומד שכרם הממוצע של כ-70% מהרופאים על כ-40 אלף דולרים לשנה בלבד.

ולא, הפער העצום בשכר בינינו לבין אמריקה אינו נובע בהכרח מכך שאמריקה יקרה יותר מישראל. זה אולי נכון בחלק מהמדינות בארה"ב אך לא יכול להסביר את ההבדלים התהומיים ברמה הכלל-ארצית בינינו לבין האמריקאים – במיוחד כאשר ישראל "מככבת" בטבלת יוקר המחייה בהשוואה בינלאומית. לא ניתן גם לתלות את האשם לפערים בכך שהרפואה הישראלית היא ברובה ציבורית בעוד שהאמריקאית היא פרטית. הנה, השכר הממוצע של מומחה בכיר בישראל – העובד במערכת הציבורית ללא תוספת הכנסה מרפואה פרטית – הנו כ-80 אלף דולרים בשנה בעוד שמקבילו האמריקאי משתכר לא פחות מ-434 אלף דולרים בשנה.

המסקנה בלתי נמנעת: האופק הכלכלי של רופא בארה"ב אטרקטיבי הרבה יותר מאשר בישראל. ההסכם בין הר"י לאוצר לא פתר, כאמור, את רוב הבעיות ואף נמנע מליישם פתרונות שיכולים היו לעשות הבדל אמיתי – למשל, הזרמת כספי הביטוחים המשלימים למערכת הציבורית כך שיותר רופאים היו יכולים להישאר בה במקום לנדוד לשוק הפרטי. וכשמוסיפים לכך את האפקט ההרסני של שעון הנוכחות אותו הסכימה הר"י להכניס לבתי החולים, ושגורם לרופאים לעבוד לפי זמן ולא לפי תפוקה, אין תמה על כך שיותר ויותר רופאות ורופאים בוחרים לעזוב הכל ולהגר. ערב גיבושו של תקציב 2013, המציאות העגומה הזו חזקה יותר מכל ספין.

הכותב הוא מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית והיחידה לכוויות ברמב"ם ונמנה על הנהגת ארגון רופאי בתי החולים (ארבל)