הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה הודעה לעיתונות בנושא הרשויות המקומיות בישראל בשנת 2011. הפרסום כולל נתונים שונים בנוגע לרשויות המקומיות. אחד הסעיפים בפרסום עוסק בצריכת מים בעיריות ובמועצות מקומיות. לפי הפרסום, חלה ירידה כוללת בסך צריכת המים בישראל, אך בדיקה של הנתונים מגלה שירידה זו איננה אחידה כלל והיא מבוססת על החמרה בפערים החברתיים בין פרטים ובין יישובים. למעשה, נראה כי הפערים החברתיים נוצלו לטובת מדיניות שתאפשר חיסכון כללי במים, מבלי לאלץ את האוכלוסיות המבוססות לתרום את חלקן.
החזקים צרכו פי 3 מהממוצע
לפי הנתונים שפרסם הלמ"ס, ב-2011 הסתכמה צריכת המים העירונית בעיריות ובמועצות מקומיות בכ- 463 מיליון מ"ק (66.3 מ"ק לנפש, ירידה בהשוואה ל-69.4 מ"ק ב-2010). צריכת המים העירונית לנפש הייתה 67.2 מ"ק בעיריות, לעומת 60.9 מ"ק לנפש במועצות מקומיות - ירידה בהשוואה לשנת 2010 (70.4 מ"ק, ו-64.5 מ"ק, בהתאמה). הממוצע של צריכת מים למגורים לנפש ב-2011 היה 48.6 מ"ק בהשוואה ל-50.3 מ"ק לנפש ב-2010.
כלומר, במבט ראשון, ניתן לומר שמדיניות ייקור המים ובפרט ייקור הצריכה החריגה (מעל 3.5 קוב לנפש בחודש, למעט מקרים מיוחדים) השיגה את יעדה והביאה את הציבור הישראלי לחסוך במים. אם לא מתוך הבנה של חשיבות החיסכון, אז מתוך רצון/צורך לחסוך בעלויות המים.
אלא מה? שהמשך קריאה בהודעה לעיתונות מגלה שייקור המים והצריכה העודפת גרם למה שהיה צפוי שייקרה כאשר משתמשים בייקור מחירים כאמצעי חינוכי - העניים נאלצו לחסוך במים בשל מחירם המאמיר, אך העשירים יכולים לצרוך מים בהפרזה יתרה, משום שהעלות הנוספת זניחה מבחינתם.
לפי הלמ"ס, הרשויות שבהן צריכת המים לנפש הגבוהה ביותר הן מועצות מקומיות בעלות רמה חברתית-כלכלית גבוהה - אשכולות 10-8 שהם מיעוט מכלל היישובים בישראל [באשכול 10 יש רק 2 ישובים]. הרשויות שבהן הצריכה הנמוכה ביותר הן מועצות מקומיות במגזר הערבי ורשויות מקומיות יהודיות המאופיינות באוכלוסייה חרדית וברמה חברתית-כלכלית נמוכה (אשכולות 1-3(.
מבין העיריות, צריכת המים למגורים לנפש הגבוהה ביותר נרשמה באילת (76.9 מ"ק), בהרצלייה (73.9 מ"ק) וברמת השרון (68.5 מ"ק). בכולן היא מעל לממוצע הארצי של שנת 2011 וגם של שנת 2010. צריכת המים למגורים לנפש הנמוכה ביותר נרשמה ברהט (33.3 מ"ק), במודיעין עילית (33.4 מ"ק) ובביתר עילית (34.2 מ"ק).
מבין המועצות המקומיות, צריכת המים למגורים לנפש הגבוהה ביותר נרשמה בסביון (273.0 מ"ק), בכפר שמריהו (195.8 מ"ק), בעומר (93.5 מ"ק) ובמיתר (83.7 מ"ק). צריכת המים למגורים לנפש הנמוכה ביותר נרשמה בבועיינה-נוג'ידאת (26.3 מ"ק), בכסרא-סמיע (26.7 מ"ק), בחורה ( 29.4מ"ק) ובקריית ארבע (30.3 מ"ק).
כלומר, אוכלוסיות חלשות בישובים חלשים, בהם צריכת המים ממילא נמוכה משמעותית מהממוצע הארצי, חסכו במים, בעוד אוכלוסיות חזקות בישובים חזקים כמו סביון וכפר שמריהו, צרכו פי 3 ויותר מהממוצע הארצי. כך הושג חיסכון במים על-ידי החמרת הפערים החברתיים ותוך ניצולם של הפערים כך שהחיסכון הושג מבלי שהעשירים נאלצו לצמצם את צריכת המים שלהם אף לא בפרומיל.
החמרת מצוקתם של מעוטי היכולת אינה הדרך לפתור את בעיות המים של מדינת ישראל. ייקור המים כדי לאלץ אנשים לחסוך מוביל בדיוק לכך - שמעוטי האמצעים חוסכים בשביל שבעלי האמצעים לא יצטרכו לחסוך. זו היא מדיניות מחריפת פערים שהיא חמורה במיוחד כשהדבר נוגע במוצר בסיסי כמו מים. פתרון בעיות המים של מדינת ישראל מצוי בתכנון מחדש אסטרטגי של תשתיות והקצאות המים, לא בפגיעה נוספת בחלשים.
גיא פדה הוא חבר הוועד המנהל של המכללה החברתית כלכלית