ביהמ"ש: עו"ד רשאי לחשוף להגנתו מידע על לקוחו

מאת אסף ברגרפרוינד



בבית המשפט המחוזי בתל אביב נדונה לאחרונה השאלה האם חיסיון עורך דין-לקוח תקף, במקרה שעורך הדין נתבע על ידי לקוחו בדרישה לקבל בחזרה את שכר הטרחה ששילם לו או כשהוא תובע אותו על רשלנות בייצוגו. האם, למשל, במקרים כאלה רשאי עורך הדין להשתמש במסמכים שקיבל מהלקוח כשייצג אותו?



השופטת הילה גרסטל קבעה בפסק דין תקדימי שבמקרים כאלו החיסיון לא תקף. "הכרה מוחלטת בזכות החיסיון במקרה דנן תהיה בבחינת שימוש לא ראוי בזכות מיוחדת שנועדה לתכלית שונה לגמרי", קבעה השופטת.



החיסיון הקיים בין עורך הדין ללקוחו, לגבי דברים שהלקוח אמר לו או מסמכים שהעביר לו, נועד לאפשר לעורך הדין לייצג את הלקוח בצורה הטובה ביותר, מבלי שהאחרון יחשוש מההשלכות העתידיות של המידע שחשף. החיסיון מטיל על עורך דין את חובת הסודיות, כשהלקוח הוא היחיד שיכול לשחררו ממנה.



החוק בישראל מכיר בחשיבות החיסיון, ובפקודת הראיות נקבע במפורש כי בניגוד לרופאים, פסיכולוגים או עובדים סוציאלים, בית המשפט לא יכול לחייב עורך דין להעיד על דברים שלקוחו מסר לו בגין הקשר המקצועי שביניהם.



החלטתה של השופטת גרסטל התקבלה בערעור שהגיש דרור רוני על החלטת שופטת בית משפט השלום בתל אביב, ורדינה סימון. רוני הגיש תביעה נגד עורך דינו און נוימן, שעילתה הפרת חוזה ורשלנות מקצועית, ודרש את כספי שכר הטרחה ששילם לו תמורת ייצוגו בתביעה שהגיש בבית הדין לעבודה.



להגנתו, הגיש נוימן לבית המשפט מסמכים שלדעת רוני מוגנים בחיסיון עורך דין-לקוח. הוא הגיש בקשה למתן צו מניעה נגד צירוף המסמכים, והשופטת סימון דחתה את טענותיו. בתגובה עירער רוני על החלטתה והתיק הגיע לשולחנה של גרסטל.



בפסק דינה מפרטת גרסטל את החשיבות הרבה שיש לחיסיון עורך דין-לקוח. לדבריה, החיסיון מאפשר ללקוח למצות את זכויותיו המשפטיות, ולהניע את גלגלי מערכת המשפט לטובתו, ביעילות מרבית. עם זאת קבעה גרסטל כי אף שמדובר בזכות רחבה מאוד, גם לה יש גבולות.



גרסטל נתנה כדוגמה את החלטת בית המשפט העליון, ולפיה, זכות החיסיון אינה חלה על מידע שהלקוח מעביר לעורך דינו בדבר כוונותיו לבצע פשע. במקרה שכזה קבע השופט משה בייסקי: "ההיגיון הבריא והשכל הישר לא יסבלו אפשרות, ולפיה, עורך הדין ימנע עצמו מלנקוט פעולה שתמנע פשע צפוי מהטעם הנוקשה של זכות חיסיון - ויהא המחיר אשר יהא".



גרסטל הוסיפה שבאותו פסק דין קבע השופט בייסקי מפורשות כי פסק הדין לא דן בשאלה העומדת ביסוד התיק הנוכחי. עם זאת גרסטל הזכירה את ארה"ב, אנגליה וקנדה - מדינות שהיקף החסיון עורך דין-לקוח זהה לזה שבישראל - כמדינות שבהן נקבע כי עורך דין יוכל לחשוף מסמכים שקיבל מהלקוח שלו, כשהוא נדרש לתבוע את שכר הטרחה שלו או להגן על עצמו בפני תביעה של רשלנות מצד לקוחו.



גרסטל הוסיפה כי לעורך הדין יש זכות להתגונן בתביעות המוגשות נגדו כמו כל אדם אחר, ולכן מצב שבו החיסיון ימנע ממנו להתגונן כראוי, יפגע בזכות זו: "מצב בו לא יוכר החריג הנדון, יהפוך את החיסיון שנועד לזכות את הלקוח בשירות משפטי אופטימלי, לחרב המונחת על צווארו של עורך הדין שלא יכול להגן על עצמו במקרה בו כל הגנתו מתבססת דווקא על אותם המסמכים", אמרה גרסטל.



גרסטל סייגה במעט את דבריה באומרה כי עורך הדין יחשוף במקרים שכאלו רק את המידע המצומצם וההכרחי אשר נדרש לו בשביל לבסס את עילת התביעה או ההגנה. לדבריה, במקרה של רוני, חשף עורך דינו נוימן רק מסמכים שהיו רלוונטיים להגנתו. גרסטל הוסיפה כי השופטת סימון יצרה את האיזון הראוי בהחלטתה, באפשרה לרוני להתנגד במשך הדיון להגשת כל מסמך שלטענתו הגיע לידיו של עורך דינו כחלק מהקשר המקצועי ביניהם, ושאינו נחוץ לניהול המשפט.



עו"ד אלכס הרטמן, היו"ר לשעבר של ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין אמר בתגובה להחלטתה של גרסטל כי החלטות ברוח זו התקבלו על ידי ועדות האתיקה של לשכת עורכי הדין, שדנו בסוגיות דומות בזמן ששימש יו"ר ועדת האתיקה של הלשכה.



לדבריו, במידה שעורך דין מבקש להגיש תביעה נגד לקוח אשר לא שילם את שכר טרחתו, על עורך הדין לנהוג בזהירות ולחשוף רק את המסמכים הדרושים לו להוכחת החוב (עא2548/01).