חלקם של העובדים בעוגת ההכנסה הלאומית אשתקד נותר כשהיה ב-2011: 62% - שיעור נמוך משמעותית מזה שנרשם עשר שנים קודם לכן, ב-2002: 67%. חלקם של המעסיקים דווקא עלה אשתקד ל-15%, השיעור הגבוה ביותר בעשור האחרון. כך עולה מן הדו"ח השנתי של מרכז אדוה: "עובדים, מעסיקים ועוגת ההכנסה הלאומית" הרואה אור, ולאו דווקא במקרה, ערב יום הסולידריות העובדים הבינלאומי, ה-1 במאי.
הממשלה שמה את האדם העובד במרכז?
גם כשמדובר באחוזים בודדים, הסכומים הם משמעותיים: ב-2012 עמדה ההכנסה הלאומית של ישראל על 788 מיליארד שקל. אילו עמד חלקם של העובדים בעוגה של 2012 על 67%, כפי שהיה בשנת 2002 (ולא על 62%, כפי שהיה בפועל), היו העובדים מקבלים ב-2012, כקבוצה, כ-40 מיליארד שקל נוספים. לצורך המחשה: אם נחלק את הסכום הזה במספר העובדים בישראל כ-3.6 מיליון - נמצא, כי באותה שנה עשוי היה כל עובד לקבל, בממוצע, תוספת של כ-11 אלף שקל או יותר מ-900 שקל לחודש. אלא שהתוספת הכוללת של כ-40 מיליארד שקל, במקום שתתווסף לעובדים, נפלה בחלקם של המעסיקים. ועוד: העשור האחרון היה טוב למעסיקים: בין 2002 ל-2012 גדלה ההכנסה הלאומית ב-46%, אך בעוד שחלקם של העובדים גדל ב-35%, חלקם של המעסיקים גדל ב-160%, לערך. יותר מרבע מהשכירים קיבלו שכר נמוך ועם מקבלי השכר הנמוך נמנו 35% מהנשים, 34% מן הערבים, 34% חסרי תעודת בגרות ו-27% מן העולים ממדינות חבר העמים.
ולמי התודה ולמי הברכה? ממשלת ההון מסייעת רבות למעסיקים. אי-אכיפת זכויות עובדים היא אחת הדרכים לכך. אבל ממשלת הימין החדשה-ישנה רוצה עוד. היא רוצה לפגוע בזכות השביתה ובכוחם של ועדי העובדים והעובדים המאורגנים: שר האוצר, יאיר לפיד, צפוי להכניס לחוק ההסדרים איסור על שביתות נמלי הים, נמל התעופה בן גוריון וחברת החשמל. הסעיף שהוכנס לחוברת השלישית של חוק ההסדרים יקשה על השביתה במקומות העבודה המכונים לפי חוק "שירותים חיוניים". כאשר מחברים את כלל ההצעות, יחד עם נוספות שטרם פורסמו במלואן: פגיעה בעובדי המדינה (ויש לדייק "עובדות המדינה", כי רוב עובדי המדינה הן עובדות), מיסוי על קרנות ההשתלמות, אי-תשלום תוספות שכר שבמסגרת ההסכמים הקיבוציים, ועוד, מגיעים למסקנה חד-משמעית. והמסקנה היא שבניגוד לדבריו של שר האוצר לפיהם "האדם העובד במרכז", העובד על פי מעשיה של ממשלת נתניהו-לפיד-בנט הוא לא בדיוק במרכז, אלא בתחתית. ועל גבם של העובדים רוכבים המעסיקים הפרטיים והציבוריים.
לשמחת ממשלת המעסיקים, ההסתדרות בראשות עופר עיני, מגמגמת ומבקשת "להיכנס למו"מ". והעובד שואל את עצמו: "מו"מ לשם מה בדיוק?". כדי להסכים להפרטת הנמלים (ה"רפורמה בנמלים" בלשון המכובסת של הממשלה) וכך להציל את חופש השביתה? או להציל את חופש השביתה על חשבון התוספות המגיעות כדין? במדינות אחרות, האיגודים המקצועיים והוועדים היו עומדים על הרגליים האחוריות ויוצאים למערכה ממושכת על פחות מזה. אבל כפי ציינו, ראשי ההסתדרות הם רחמנים בין רחמנים, ומהססים בין הדרישה לפתיחת מו"מ לבין איום מרומז על שביתה. איומים שלרוב לא מתממשים.
כל האמירות על הפגיעה בזכות השביתה, הפרטות מסיביות ואי-קיום הסכמים חתומים נעשות על רקע כרסום הולך ומתמיד במרחב הדמוקרטי. בשקט ומבלי שנערך פולמוס ציבורי הכנסת קיימה בשבוע שעבר ישיבה בה הוארך תוקפו של מצב החירום. מצב החירום מאפשר דריסה של נורמות דמוקרטיות ומתיר לממשלה להוציא צווי חירום. בישראל 2013 אין בידי העובדים חוקה המשריינת זכויות יסוד חברתיים, ביניהן זכות השביתה. מצד שני, הימשכות של מצב החירום מהווה איום פוטנציאלי המרחף מעל כל החפץ בשינוי חברתי מן היסוד או המגן על זכויותיו בנחישות. יצוין שבישראל הוכרז על מצב חירום 4 ימים לאחר הקמתה, בשנת 1948. זאת, בהמשך למצב החירום שהוכרז על ידי הבריטים. מאז שנות ה-40 ועד היום, יותר מ-70 שנה, נמשך מצב החירום ללא הפסקה והגיעה העת לשריין את זכות השביתה כחוק יסוד במסגרת החוקה. ב-1 במאי זה יש להניף את הדגל של החלוקה הצודקת של עוגת ההכנסות הלאומית ושל חופש השביתה. האפשרות לחלק את פירות העבודה אחרת, תלויה לא במעט באפשרות לשבות.
ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית-כלכלית. ד"ר דוידי יפתח הערב (יום ד') את פסטיבל סרטי פועלים השישי בסינמטק חיפה. על הפסטיבל: