התבלות מתוכננת - מדוע אנו קונים זבל

"אדוני (או גברתי) לא כדאי לתקן אותו. התיקון יעלה לך יותר מלקנות אחד חדש" - כמה פעמים שמענו את המשפט הזה מפיו של טכנאי? מדוע הטלוויזיה, המקרר או המחשב שנרכשו לפני מספר שנים בכסף רב, ברגע שהוא מתקלקל אין מנוס מלזרוק אותו לפח? לרוב התשובה המקובלת היא שהמכשירים נעשים זולים יותר, שהתיקונים יקרים למדי או שזהו עוד מקרה מצער של מכשיר מצוין אבל שזכה לטיפול לא נאות מצד אלה שרכשו אותו - "לא פעלו לפי הוראות היצרן". אבל קיימת סיבה אחרת, מהותית יותר: התבלות מתוכננת. קרי: היצרן תכנן את המכשיר כך שכעבור ארבע או חמש שנים הוא מסיים את חייו. זה נשמע כמו קנוניה. מדוע שהיצרן ינסה למכור לנו "ברארא", במקום מוצר איכותי? הרי הוא מעוניין לשמור על המוניטין של הפירמה. ומה עם כלל היצרנים נוהגים כך?

השאלה העסיקה לאחרונה את הפרלמנט הצרפתי לאחר שמספר התלונות המגיעות מאזרחים אל ארגוני הצרכנים בגלל תקלות במכשירים חדשים הולך וגדל. במהלך הדיון נמסר לעיון חברי הפרלמנט מסמך שפורסם על ידי "המרכז האירופאי להגנת הצרכן" ממנו עולה כי ה"התבלות המתוכננת" הפכה לאסטרטגיה עסקית – ייצור מוצרים ומכשירים שיש להם תוחלת חיים קצרה. זאת, במטרה לעודד את השוק ולהחזיר שוב ושוב את הצרכנים אל החנויות כדי לרכוש מוצרים במקום אלה "שלא כדאי לתקן אותם". בייחוד בעקבות המשבר הקפיטליסטי באירופה שאת סופו לא רואים והגורם להצטמקות השווקים, לאובדן הכנסות ורווחים. גם שכר העובדים הולך ומצטמק ובאופן פרדוקסלי, העובד נאלץ להוציא יותר כסף משכרו המצומק עבור קנייה חוזרת של אותם מוצרים שלא ניתן היה לתקן אותם.

עוד עולה מהמסמך שהוגש בצרפת כי רוב המקרים של "התבלות מתוכננת" מקורם בכשל או שחיקה של אחד ממרכיבי המכשיר ובגללו הוא מפסיק את פעולתו. החוקרים גילו שאלה בעיקר משכירים חשמליים או אלקטרוניים, כגון טלוויזיות, טלפונים ניידים, מכונות כביסה ואף מחשבים. המחקר בדק מוצר-אחר-מוצר והגיע למסקנה שמכונות הכביסה יוצאות מכלל פעולה לאחר 2000 עד 2500 סיבובי תוף. מכשירי הטלוויזיה תוכננו כדי שיפעלו 20 אלף שעות ולא דקה יותר. במקרה של הטלפונים הניידים ובייחוד הסמארטפונים "חילופי הדורות" ואי תפקוד נאות של הסוללה מקצרים את חייהם. גם מדפסות ביתיות תוכננו כך ואף מכוניות.

כמובן שלסוגיית ההתבלות המתוכננת השלכות סביבתיות קשות במיוחד. בעולם כ-7 מיליארד בני אדם. כל אחת ואחד מאיתנו מייצר מדי יום, ובממוצע, כקילוגרם של זבל. במילים אחרות: מדי יום אנו "מייצרים" 7 מיליון טון של זבל. תוספת המכשירים שניתן היה לתקנם אבל שנזרקו לפח, רק מעמיסה עוד על כדור הארץ וגורמת להעמקת המשבר הסביבתי הפוקד את כל העולם.

בישיבת האסיפה הלאומית הועלו מספר הצעות, שחלקן יהפכו בקרוב להצעות חוק, על מנת להילחם בתופעה. למשל: ציון "תוחלת החיים של המוצר" בדומה לתאריך התפוגה המופיע על גבי העטיפות של מוצרי המזון והתרופות. הצרכן יחליט האם כדאית הקנייה של מכשיר טלוויזיה האמור לפעול כחמש או שש שנים. עוד מציעים לקנוס יצרנים המציעים מוצרים שאינם מאריכים ימים; לחייב יצרנים להחזיק מלאי של חלקי חילוף במשך עשור ולהאריך את האחריות של המוצרים לשנים רבות – במקרה של כל סוג של תקלה.


אבל ישנן גם הצעות אחרות, כגון שימוש באתר, הפועל ללא כוונת רווח המסביר לצרכנים כיצד לתקן מכשירים ביתיים ואף מציע חלקי חילוף המתאימים למכשירים ה"ישנים". חברה אמריקאית (iFixit) מפרסמת מדריכים מקוונים לתיקון מכשירים אלקטרוניים ואף היא מפרסמת חלקי חילוף במחירים מוזלים. אך יש גם בקרב ארגוני הצרכנים ברחבי אירופה, הדורשים לפתוח בקמפיינים ציבוריים, תקשורתיים וכלל-יבשתיים להחרמת יצרנים ומשקווי המוצרים המצטיינים בהתבלות מתוכננת.

למסמך שהוצג באסיפה הלאומית בצרפתית

* ד"ר אפרים דוידי, המכללה החברתית כלכלית