העדפה מינית?

מאת אורי אילון




המראיינים והמראיינות ברדיו פונים למרואיינים בצורה מכובדת יותר מאשר
למרואיינות - זו אחת המסקנות שעולות מעבודת הדוקטורט של עליזה לביא,
מגישת התוכנית "שבוע טוב" בערוץ 1
ומראיינת אורחת בתוכנית "שבע וחצי".
לפי המחקר,83% מהגברים הוצגו באופן
רשמי ומכובד, ובתארים כמו "כבוד השר"
ו"אדוני", בעוד שכמחצית מהמרואיינות
הוצגו באופן לא רשמי, באופן חברי, או
בלי תיאור חשיבותן לנושא הנדון
בתוכנית. רק 17% מהמרואיינות הוצגו
בליווי התואר המלא שלהן, לעומת הצגה
מלאה של 35% מהגברים.



לביא, המגדירה את עצמה "דתית-ציונית לא
קונוונציונלית", היא בוגרת החוג
לתקשורת של אוניברסיטת בר אילן,
ועבודתה עוסקת בקשר שבין רדיו למיגדר.
היא חשבה על הנושא לאחר שקראה מאמר של
הפרופ' דן כספי והד"ר יחיאל לימור, שדן
בפמיניזציה של התקשורת בישראל. "הם
טענו שמכיוון שיש יותר נשים בתקשורת,
סדר היום של התקשורת משתנה וצפויה
ירידת ערך של המקצוע. הם תיארו את
הכניסה של נשים למקצוע כ'חדירה', וזה קומם אותי".



העיתונות הכתובה שונה מהמצב ברדיו



בעבר בדקה לביא את העיתונות הכתובה, וגילתה שאי אפשר לגלות בתוצר -
בעיתון - השפעה של מין העורכים. היא הסבירה זאת בכך שעיתון נוצר
בעבודת צוות מורכבת, וקשה לזהות בה את רמת ההשפעה של הפרט. הסבר נוסף
שהוצג בעבודה היה שקיים סולם חדשותיות אל-מיגדרי, שהעורכים והעורכות
מתייחסים אליו תוך התעלמות מהעדפותיהם הפרטיות.



בדיקה של משדרי החדשות ברדיו הצביעה על מצב אחר. העבודה, שנכתבה
בהדרכתם של הפרופ' שמואל ליימן והד"ר דינה גורן, חושפת נתונים
מפתיעים על ייצוג המין הנשי במשדרי החדשות, על השוני בתחום זה בין
גלי צה"ל לרשת ב', ועל הגישות השונות של עורכי חדשות לעומת עורכות
חדשות.



לביא תימללה וניתחה 120 יומני חדשות ו-61 תוכניות אקטואליה, כמו "הכל
דיבורים" (רשת ב') ו"מה בוער" (גל"צ), ששודרו בין 1988 ל-1998.
התוכניות, שנדגמו באופן מקרי מתוך ימי שידור שגרתיים, כללו כ-500
ראיונות; בין השנים 1997 ל-2001 ריאיינה לביא 41 עורכים, מפיקים
ומגישים. רובם טענו כי אין השפעה של המיגדר על עבודתם - "חדשות הן
חדשות ואין להן מין". אולם הנתונים שהתגלו מציירים תמונה שונה.







הטענה שלפיה שונות מיגדרית גורמת לתפישה שונה של המציאות והאירועים
נשענת על ההנחה שיש ערכים "גבריים" וערכים "נשיים", ולכן תפקודן של
עורכות חדשות יהיה שונה מתפקודם של העורכים. ואכן, הסקרים של לביא
הראו הבדלים:45% מהעורכות ראו בפוליטיקה הישראלית נושא שהמאזינים
רוצים לשמוע עליו - לעומת 23% מהגברים. רוב העורכות של תוכניות
האקטואליה (67%) ציינו את הקריטריון "הסיפור חריג או לא צפוי" כחשוב
מאוד בהחלטתן המקצועית, בעוד שרק 30% מהעורכים הגברים ראו בו כזה.



הבדלים גם בתוצר עצמו



ההבדלים בין "עריכה נשית" ל"עריכה גברית" ניכרו גם בתוצר עצמו
(תוכניות הרדיו): מבחינת מקום בתוכנית, הנשים קידמו נושאים חברתיים,
בעוד הגברים העדיפו נושאים כלכליים (ראו טבלה). כמו כן התגלה שעורכות
העדיפו לעסוק בקידום נשים, ואילו עורכים העדיפו ספורט.



בתחום החדשות, נשים שמות יותר דגש על פרשנות מאשר הגברים. ככלל, נשים
נותנות עדיפות לנושאים "רכים", וגברים מעדיפים את הנושאים ה"קשים" -
אקטואליה, פוליטיקה וביטחון - ומבכרים להיצמד לשיטת העריכה המסורתית,
שלפיה העורך קובע את חשיבות הנושא ולא טעם הקהל. עורכות, למשל,
יעדיפו לטפל בנושא האבטלה באמצעות ראיון אישי עם מובטל והצגת משפחה
פגועת אבטלה, בעוד שהעורכים יעדיפו להציג נתונים כלכליים. מגמה זו
בולטת יותר בקרב העורכות בגלי צה"ל; גל"צ מצטיירת כמוסד דינאמי יותר
מ"קול ישראל", הפועל בהתאם לנורמות שקבעו גברים לפני עשרות שנים.



"עד לשנים האחרונות", אומרת לביא, "המבנה של העיתונות נקבע על פי
החשיבה הגברית. עכשיו מתחילים להבין שנשים לא צריכות לעשות חדשות כמו
גברים. יש יותר 'חדשות רכות', שמוצאות את מקומן בעיקר משיקולי
רייטינג. בעידן שבו ידיעה על גירושיה של פנינה רוזנבלום מגיעה לעמוד
הראשון, יותר קל לנשים למכור את דרך הסיקור שלהן".







בעשור שבדקה לביא חלו שינויים מבניים במפת התקשורת הישראלית, שעברה
תהליך מואץ של פמיניזציה. לדברי לביא, "עד לא מזמן, עולם התקשורת היה
מועדון סגור של גברים". ב-1962, למשל, רק 7% מהחברים באגודת
העיתונאים הישראלית היו נשים. ב-1996 יותר מ-35% היו נשים. העבודה
של לביא הראתה כי כמעט 40% מתפקידי העריכה ב"קול ישראל" מאויישים על
ידי נשים, ובגלי צה"ל מסתמנת מגמה של שוויון בין המינים בתחום זה.
בנוסף, התנאים המיוחדים בגל"צ (הגיל הצעיר והתחלופה המהירה) מאפשרים
לנשים להגיע לתפקידים שפחות נגישים להן ב"קול ישראל" הוותיקה. בנוגע
לקידום המקצועי, בגל"צ כמעט לא נתגלתה השפעה מיגדרית על תפישת
העורכים והעורכות את הקידום שלהם. ב"קול ישראל", לעומת זאת,60%
מהנשים דיווחו כי היו עדות למצבים שבהם עובד או עובדת לא קודמו על
רקע מיגדרי ולא מקצועי.



כניסת נשים לתקשות לא שינתה את אי השוויון



עם זאת, הכניסה של נשים לתחום התקשורת והשפעתן על התכנים לא שינו את
אי השוויון המשמעותי בייצוג של מרואיינות ביומני חדשות ותוכניות
אקטואליה. בדומה לעבר, רק כ10%- מהמרואיינים בתוכניות שנדגמו היו
נשים. לביא מעידה כי זהו הייצוג הממוצע של הקול הנשי גם במחקרים
שנעשו על שנות ה-80. זאת, למרות העובדה שבין 1975 ל1995- גדל אחוז
הנשים בכוח העבודה במידה ניכרת (והוא מגיע היום ל-46%), ואחוז
המנהלות מכלל המנהלים במשק הישראלי גדל ב-12%.



כמעט מחצית מהנשים שהועלו לשידור סווגו על ידי לביא כקורבנות של
אירועים כמו אונס, אלימות במשפחה, הטרדה מינית או עגינות. מבין
הגברים המרואיינים רק 12% סווגו כקורבנות ואילו 43% היו פוליטיקאים.
שני שלישים מהגברים רואיינו מתוקף תפקידם או כדי לתת פרשנות, ואילו
פחות מרבע מהנשים רואיינו מאותן סיבות