ב"אח הגדול" החליטו להוציא מהבית דייר בשל אמירותיו הפוגעניות כלפי מגזרים בחברה הישראלית. הפעם אלה היו אלה האתיופים והלסביות. למה אמירות כאלה לא מפתיעות אותי? חוסר קבלת האחר ובכלל ההתנשאות שלנו זה כלפי זה, מה שהפך להיות חלק טבעי מאיתנו, מעוררות בי מחשבות, גם בהקשר לעבודתי.
עובדים אינם מוצרים
לאחרונה, בפסטיבל דוקאביב הוקרן הסרט "סופרוומן" העוסק בחיי קופאיות הסופרמרקטים. נחרדתי משיחה שתועדה בין מנהל סניף הסופר לבין הקופאית. גישתו היתה מתנשאת ומזלזלת: הוא רואה בעובדותיו "מוצר זול". גם אם זהו סגנון דיבור על דרך ההומור השחור בינו לבין העובדת הנאמנה בסניפו, זה ממש לא משעשע. המזעזע הוא כי גם הקופאית כבר אימצה את הטרמינולוגיה של היותה והיות חברותיה "מוצרים".
האם רק בגלל שאדם עובד בשכר מינימום ונלחם על פרנסתו, כמי שמצוי בעשירון נמוך, מקובל שכך יחשבו עליו, ידברו עליו או אליו, או שידבר כך על עצמו? כמי שאחראית לכוח אדם של כ-14,000 איש: עובדי נקיון, אבטחה, הסעדה, קייטרינג תעופתי, אחזקה, הדברה ועוד איני מסכימה לרגע למחשבה על עובד כעל חפץ. ברגע שכך יהיה, הרי שאין אני ראויה לתפקידי, וכן להיקרא בת אנוש.
הבטתי בשיחות המרירות של הקופאיות העולות מחבר העמים לשעבר והזדהיתי איתן. נזכרתי בעובדים שאני נתקלת בהם מדי יום, רבים מהם עולים חדשים, חלקם דוברי עברית קלושה, ואמרתי לעצמי שיש דרך ראויה לעשות דברים ולהעסיק אנשים. הנה דוגמא:
במדינה שבה השיח הציבורי מוכתב לאחרונה בפייסבוק, מה זה אומר עליכם אם אינכם יודעים בכלל מה עושים עם הפייסבוק הזה? ואם אתם לא יודעים להיכנס לאינטרנט? ואולי אין לכם אפילו מחשב? אתם יכולים בכלל להסתדר בימינו? כן, תתפלאו אנשי הפייסבוק הנאורים, אבל בישראל 2013 יש המונים כאלה. על כן, כשהיתה לנו הזדמנות לערוך קורס מיומנויות במחשב עבור עובדינו, עשינו זאת ושילבנו גם את ילדיהם.
בעולם האמיתי, של 99% מן הקוראים אין השקות, אין אוליגרכים, גם לא מעושרות, ריצה למיליון, אח גדול, או גיא פינס. בעולם האמיתי שלנו ישנם ערכים של עבודה קשה, כולל בקרב מי מאיתנו שהתקדמו בדרכם המקצועית והם מנהלים או בכירים. בקבוצתנו מנהלים בחברה בדרגות שונות, שצמחו מהשטח, שעברו על בשרם את התפקידים הזוטרים. וזה גורם לנו. לזכור מי אנחנו, מאיפה באנו ולאן נגיע בסוף. אנחנו אנשים, לא "מוצרים" על המדף.
העובדים במלאכות שונות ו"שקופות" המקיפות אותנו מדי יום, מתעלים מדי יום על עצמם, כאשר הם יוצאים לעבודה מפרכת, שאין בה סיפוק ושהיא בעלת תדמית נמוכה בציבור. אנו מצידנו, כמעסיקיהם, בוחרים ללמד אותם עברית טובה יותר, גם מיומנויות חיים ולמידה. מנסים גם לשפר את גאוותם.
ומה על הציבור הרחב? ומה כולנו רוצים קודם כל כאנשים? יחס, תקשורת, מבט, התעניינות. אולי נתחיל בקטן: לומר בוקר טוב על הבוקר, כן, לאותם "שקופים", שנותנים לנו את שירותי הניקיון בבניין המשרדים בו אנו עובדים, או פותחים לנו את התיק בכניסה לקניון. בואו נפתח בכך ונשפר במעט את איכות חיינו. נחזיר את הקסם לישראליות. מה דעתכם?
שירלי מימרן / סמנכ"לית משאבי אנוש, קבוצת ISS ישראל הקבוצה הגדולה בארץ לאספקת מכלול שירותים לארגונים, מוסדות ועסקים