פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      העובדים הולכים ומתאגדים

      מאז המחאה החברתית של קיץ 2011 עולה התמיכה הציבורית בהתארגנויות עובדים. ד"ר אפרים דוידי סבור כי על הארגונים להגביר את מאמצי איגוד העובדים

      על פי מחקר שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), ושלא זכה לסיקור נרחב, 91% מהציבור מסכים עם זכותם של עובדים להתאגד, ו-82% סבורים כי הזכות לשביתה היא זכות חשובה ובסיסית במדינה דמוקרטית. 67% סבורים כי במקומות עבודה שבהם פועלים ארגוני עובדים, תנאי העבודה טובים יותר, ו-61% סבורים כי ארגוני עובדים תורמים לביטחון התעסוקתי במקומות העבודה. ייתכן ויש שהופעתו מנתונים כה חד-משמעיים אלה, אבל החברה הישראלית ב-2013, שונה מאוד מהחברה שהכרנו לפני המחאה החברתית ההמונית בקיץ 2011. האוהלים כבר לא בשדרה. כעת, האוהלים במקומות העבודה.

      כך ניתן להסביר נתון נוסף במחקר הראשון בסוגו - פחות ממחצית (42%) העובדים סבורים כי ארגוני עובדים פועלים לצמצום פערים. מרבית האוכלוסייה (53%) אינה מסכימה עם האמירה שארגוני עובדים פוגעים ביעילות ובתפוקות במקום העבודה, לעומת 26% שמסכימים עם אמירה זו. על מי מוטלת האחריות העיקרית לדאוג לזכויות העובדים? 41% מבני 20 ומעלה סבורים כי האחריות העיקרית לכך מוטלת על המדינה; 27% סבורים כי האחריות היא על ההנהלה במקום העבודה; 18% סבורים כי האחריות היא על ארגוני העובדים או ועדי העובדים; 7% סבורים שהאחריות היא על המערכת המשפטית ולדעת 4% כל אחד דואג לעצמו.

      חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה

      חרף העלייה שחלה במודעות החברתית והמעמדית מאז המחאות בקיץ 2011, ולהתארגנויות העובדים החדשות הרבות שקמו במסגרת ההסתדרות וכוח לעובדים, רק רבע מהשכירים בישראל חברים בארגון עובדים כלשהו. מדובר בכ-686 אלף מאורגנים מתוך כ-2.8 מיליון עובדים. 61% מהם שייכים להסתדרות, 20% להסתדרות המורים או לארגון המורים העל-יסודיים, 6% שייכים להסתדרות הרפואית בישראל או לאחד מארגוני הסגל האקדמי באוניברסיטאות. עוד עולה מהסקר החברתי 2012 בנושא התארגנות עובדים שפרסמה הלמ"ס כי בין השכירים העובדים בענפי המשק השונים, בולטים העובדים בענפי החשמל והמים עם 86% חברים בארגון עובדים. בענף החינוך, כמחצית (52%) חברים בארגון עובדים, ו-46% מהעובדים בשירותים הציבוריים. ביתר ענפי הכלכלה, מיעוט מהעובדים מיוצגים על ידי ארגון עובדים, כאשר בקרב העובדים בענפי המסחר והתיקונים – אחד מכל 17 עובדים חבר בארגון עובדים (6%).

      התפלגות החברות בארגון עובדים לפי רמת הכנסה, מראה כי שיעור העובדים המאוגדים עולה עד לרמת הכנסה של כ-14,000 שקל ברוטו לחודש, מ-6% למשתכרים עד 2,000 שקל ל-43% למשתכרים בין 10,000 ל-14,000 שקל לחודש. ברמות הכנסה גבוהות יותר – שיעור החברים בארגון עובדים הולך ויורד עד לכדי שליש (33%) בקרב בעלי הכנסה מעל 21,000 שקל. מבין השכירים שאינם חברים בארגון עובדים, וזו קבוצה גדולה למדי: כ-2 מיליון שכירים המהווים כ-75% מכלל השכירים, 69% מציינים כי הסיבה לכך היא שאין ארגון עובדים במקום עבודתם; 10% אינם יודעים על האפשרות להיות חבר בארגון עובדים; 9% טוענים כי חברות בארגון לא תועיל להם; 4% מעידים כי המעסיק או התפקיד אינם מאפשרים חברות בארגון עובדים ורק כ-3% אינם מעוניינים לשלם דמי חברות.

      תוצאות הסקר, כאמור, הן חד-משמעיות והן מהוות תמרור אזהרה בפני המעסיקים וממשלת הימין. ככל שהממשלה תנסה להתמיד במדיניותה הניאו-ליברלית או המעסיקים ינסו להעמיק את הניצול, הם עשויים למצוא תשובה מעמדית הולמת בדמות ארגון עובדים חזק ונחוש. אך גם ארגוני העובדים חייבים להסיק מסקנות מהסקר. בייחוד מהעובדה שרק אחד מכל 4 עובדים מאורגן. ביחסי כוחות חברתיים שכאלה, קשה יהיה עד מאוד לנהל מאבק נחוש וממושך לשינוי חברתי מן היסוד ולחלוקה צודקת של עוגת ההכנסות.

      * ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית-כלכלית: