להכות את הפשיעה איפה שכואב - בכיס

עבריינים רבים זוכים לעונשי מאסר או עבודות שירות וקנסות קטנים ומתייחסים לכך כאל סיכון מקצועי השווה את התמורה. שחף מזין סבור כי ענישה כלכלית קשה תיצור הרתעה

  • ענישה
שחף מזין

היעדרותו הכמעט מוחלטת של הכסף מהליך המשפט הפלילי תמוהה בהתחשב בנוכחותו המרשימה בכל תחום חיים אחר. האיום המרחף על יושבי ספסל הנאשמים בדין פלילי הנו בעיקר כליאה, שלילת החופש הפיזי מהנאשם במידה ויורשע. עבריינים רבים יודעים זאת ויודעים עוד דברים. יודעים כי בתי הכלא צפופים, יודעים כי שופטים לא פעם נרתעים מפסיקת מאסר בפועל על פשעים שאינם נחשבים חמורים, יודעים כי הפשע יכול להשתלם כלכלית. גנבים, וסוחרי סמים יכולים להלך ללא מורא, להתייחס לביקורים קצרים בכלא ולקנסות קטנים כאל חלק מהמקצוע ולצבור הון ונכסים על חשבון קורבנותיהם. בצל המציאות הזו אף נולד מושג ה"קוף", אותו שעיר לעזאזל שעל מנת להגן על פטרונו ייקח על עצמו את האשמה בעבור תשלום. הכסף מניע את הגלגלים, מפתה להיכנס לעולם הפשע, לעשות מכה, קופה, להרוויח מיליונים ולהסתובב ברכבי פאר. ראשי משפחת פשע לא חוזרים לדירת שלושה חדרים בפריפריה או נוהגים במכונית מיני משפחתית מיושנת.

דוגמאות מגוחכות לזילות גופנו ונפשנו

"הכה בהם היכן שהכי כואב" היא עצה שימושית כשיוצאים למלחמת חורמה. ואם הכסף מניע את הפשיעה מדוע לא להכות בדיוק באותו המקום כשמדובר בענישה? נניח כי גנב היה נקנס בסכום גבוה, פי עשרה משווי הטובין או מאה אלף שקלים לפחות לכל סעיף הרשעה. אם ישלם יבין מהר מאוד שהפשע אינו משתלם, אם לא ישלם תהיה לרשות האכיפה הזכות להחרים כל רכוש שיש חשד סביר שנקנה מכספי פשיעה, מטלטלין, מקרקעין, חשבונות בנק, הכל. בין אם הרכוש על שם העבריין וברשותו ובין אם רשום על אחרים או נמצא בידי אחרים, לרשום את האוטו על שם סבתא גם לא יעזור. ענישה כלכלית תשנה באופן דרמטי את חישובי העלות-תועלת בפשיעה שמניעיה בצע כסף, בלי מכוניות יוקרתיות ובתים גדולים הפשע נוצץ פחות.

אנחנו מכירים את הביריון מכותרות המשנה בעיתונים, הביריונים מתחלפים והכותרות דומות. פעם הקורבן ניצול שואה שהוכה, פעם עובר אורח תמים שנקלע למקום במקרה וספג קליע טועה, ופעם מכות ודקירות על מקום חנייה. בעוד אנו מזדעזעים עד עמקי נשמתנו ורושמים טוקבק שמאחל למנוול מאסר עולם הביריון יודע בדיוק מה הולך לקרות. הליך משפטי יתחיל ובסופו קנס קטן, אולי איזה "על תנאי", עבודות למען הציבור לשבועיים, לא משהו יוצא דופן כשאתה ביריון. עסקים כרגיל.

בשנת 2010 תקף ביריון שוטר בפתח מועדון בילוי, שבר את אפו והכה אותו - הוא נקנס בסך 1,500 שקלים. שלושה עבריינים שהורשעו בהכאת אדם עד לאובדן הכרה וגרמו לאישפוזו חוייבו לשלם פחות מ 5,000 שקלים כל אחד, נזק ופיצויים גם יחד. עבריין שזרק כלב מחלון הקומה השלישית חויב לשלם קנס בסך 3,400 שקלים. אדם שתקף אחר באמצעות חבטות מקל לראשו עד זוב דם ואיים עליו בסכין חויב בקנס של 500 שקלים ופיצוי בגובה 500 שקלים נוספים. אף גזר דין לא כלל מאסר בפועל.

לא ברורה כוונת המחוקק בקביעת סכומים נמוכים באופן אבסורדי. לא רק שאלו אינם תורמים להגברת ההרתעה אלא בדיוק ההפך. הם גורמים לזילות גופו ונפשו של האדם. אם לעומת זאת היו מצטרפים לסכומים שלמעלה עוד שני אפסים בצד ימין המצב היה שונה לחלוטין. מצב בו אדם יכול בהינף יד, תרתי משמע, לאבד את כל רכושו היה גורם למניפי הידיים לחשוב פעם נוספת.

הענישה הכלכלית בניגוד לענישת בתי הכלא הנה פשוטה יותר ליישום. היא אינה עולה כסף אלא מייצרת כסף שיכול להיות מופנה לטיפול בקורבנות הפשיעה. היא גם משדרת מסר ברור: הפשע לא משתלם כלכלית.

שחף מזין, כלכלן, מרצה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully