לפני פחות משנה, קצת לפני שלציבור נודע על הבור הגדול בתקציב המדינה, ישבו כמה מבכירי משרד רואי החשבון ליאון-אורליצקי לארוחת צהריים סמוך למשרדם בתל-אביב. תוך כדי דיבורים על החיים ועל העבודה, זרק רואה חשבון עופר אורליצקי, אחד השותפים המייסדים, רעיון: "למה שישראל לא תוותר על המזומן ותעבור לשימוש בכרטיסי אשראי, כרטיסים נטענים וארנקים אלקטרוניים?". היה רגע של שקט, ואז החל דיון סוער סביב השולחן, וככל שהעמיק, התגבשה הדעה שהרעיון הזה יכול לעשות רק טוב. אחד ממנהלי המחלקות במשרד, שביקש לא לנקוב בשמו, החליט ללכת צעד אחד קדימה ונפגש עם בכירים ברשות המסים בניסיון לקדם את הרעיון.
למרבה אכזבתו, הם דחו אותו על הסף. "כששאלתי למה", הוא אומר, "לא היה להם מה להגיד. אחרי עוד כמה שיחות הם התחילו לגלגל את הרעיון בינם לבין עצמם, אבל אז התחיל קמפיין הבחירות, והיוזמה התמוססה". מי שמחפש עוד אינדיקציה להתלהבות המצומצמת מאוד במשרדי הממשלה מהרעיון, יוכל לקבל אותה מהעובדה שכאשר פנינו למשרד האוצר ולבנק ישראל וביקשנו לדבר עם אחד מהבכירים על הרעיון, נענינו בשלילה מוחלטת.
ביטול הכסף המזומן, או לפחות צמצום היקף השימוש בו, יכול להיות תרופת קסמים לאחת הבעיות הגדולות של הכלכלה הישראלית (ולא רק שלה) - הכלכלה השחורה. על פי הערכות שונות, מתנהלות בישראל עסקות לא מדווחות בסכומים שנעים בין 150 ל-200 מיליארד שקל בשנה, כסף שהמס בגינו אינו משולם לקופת המדינה.
מחקר חדש של ויזה אירופה, שפורסם בשבוע שעבר ב"גלובס", מצא כי ההון השחור מהווה כ-18.9% מהפעילות הכלכלית בישראל. "אם הכסף הזה יחויב במס", אומר אותו רואה חשבון בכיר, "לא רק שלא נזדקק להעלאת המסים, אלא להפך. אפשר יהיה להוריד מסים. ברגע שמבטלים את המזומן ועוברים לרישום דיגיטלי, הכול נרשם, והמס עובר באופן מיידי".
בסטנדרטים ישראלים התרחיש הזה נשמע כמעט דמיוני. הלקוח המקומי וגם הסוחר יצטרכו להתגבר על מחסומים פסיכולוגיים גדולים, שהראשון שבהם הוא העובדה שבכסף דיגיטלי אי-אפשר לגעת, אי-אפשר לצבור אותו מתחת למזרן (או בכספת) ובעיקר אי-אפשר לשכנע באמצעותו את נותן השירות לתת את "הנחת המזומן" שכל-כך רווחת בישראל.
ועדיין, במספר מדינות בעולם העניין הזה כבר סוג של מציאות. המתקדמת שבהן היא שבדיה, שבה המשק עבר לשימוש כמעט מלא בחיובים דיגיטליים. במדינות רבות נוספות באירופה - בלגיה, דנמרק, איטליה, ספרד ועוד - ישנה תקרת תשלום המותרת במזומן, כשהמגמה היא להורידה בהדרגה עד להפסקה עתידית של השימוש במזומן.
ד"ר לאה פסרמן-יוזפוב, מהפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, המתמחה בתאגידים, בניירות ערך ובמיסוי, מסבירה כי בשבדיה לא הייתה החלטה ממשלתית להקטנת השימוש במזומן אלא החלטה של הבנקים, שאחזקת הכסף המזומן והטיפול בו לא היו כלכליים עבורם. רוב הבנקים המרכזיים במדינה פשוט הפסיקו מתן שירותי מזומנים ב-75%-65% מהסניפים שלהם, והיקף העסקות במזומן צנח דרמטית.
"להחזיק כסף מזומן עולה הרבה כסף. עלויות אבטחה, העברת השטרות, שמירה עליהם וכו'. גם הדפסת הכסף עצמו עולה לא מעט - השטרות החדשים שמנפיק בנק ישראל השנה יעלו לנו 308 מיליון שקל", אומרת פסרמן-יוזפוב. "בשבדיה רק אחד הבנקים הגדולים ממשיך לתת שירותי מזומן מלאים, והמצב הזה מקטין את השימוש בשטרות לאחוזים בודדים מהעסקות במשק".
נתון נוסף על הנעשה בשבדיה מגיע מלשכת המסחר המקומית במדינה, שמדווחת כי רק 20% מהעסקות שנעשות בחנויות - מהמכולת השכונתית ועד חנות רהיטים ענקית - נעשות במזומן.
"רוב הכסף השחור בישראל נמצא בעולם התחתון", מעריך רואה החשבון הבכיר. "שם נמצאים הסכומים הגדולים. שאר הכסף מתגלגל אצל בעלי מקצועות קטנים - אינסטלטורים, מוסכניקים, חשמלאים, מכולות וכו'".
מה אינסטלטור יעשה עם 100 דולר?
אז החיסכון יהיה קטן יותר. אתה רואה עבריינים כבדים משתמשים בכרטיסים?
"לא תהיה להם ברירה. איך הם ילבינו כסף שחור? הלבנה מתאפשרת רק כשאין רישום".
אז עברייני המס יעברו להשתמש במטבע זר.
"זאת תהיה תופעה שבשוליים. אם אינסטלטור יקבל 100 דולר נניח, מה הוא יעשה איתם? גם בצ'יינג'ים - אם יהיו - יהיה רק כסף דיגיטלי. תשאלי, למשל, מה יעשו עם פועל פלסטיני מהשטחים - הרי אתה צריך לתת לו משכורת. אז אין בעיה. נותנים לו כרטיס נטען, הוא מגיע ליציאה מישראל, ושם מחליפים לו את הכסף הדיגיטלי במטבע זר. אנשים רגילים לשטרות, כמו שהיינו רגילים לטלפון עם חוגה. הם יתרגלו גם לכרטיסי אשראי".
המשנה לשעבר למנהל רשות המסים, רואה חשבון אוסקר אבו ראזק, יותר מסופק. ביחס לחיסכון בעלויות הוא אומר כי "גם לייצר כרטיסי אשראי ולתחזק את המכונות עולה כסף, והכנת התשתית תעלה הרבה מאוד. יכול להיות שבטווח הארוך יהיה בזה חיסכון, אבל אין לי ספק שבטווח הקצר העלות תהיה מאוד גבוהה".
ביחס לעבריינים הוא בטוח שהם ימצאו מהר מאוד פתרונות יצירתיים. "זה לא יגמור את תופעת ההון השחור", הוא פוסק. "אולי נחזור לעידן הברטר. אז יהיו עסקאות ברטר לא מדווחות, והעבריינים יעבירו את הפעילות שלהם מחוץ לישראל. לא תהיה בעיה לעקוף את זה.
"ועוד נקודה למחשבה. מה עם היצוא והיבוא? מה עם חברות שלא רוצות לעשות עסקים בכרטיסי אשראי מפחד שהאקרים יגנבו להן את המספרים, כמו שכבר קרה בעבר לא פעם? אז נעבור מהון שחור להון מוזהב? איפה שיש בני אדם יהיו הון שחור, משטרה ובתי-קברות. האם זה יחסל את ההון השחור? איך אומרים בערבית? כאלם פאדי".
ח"כ אבישי ברוורמן (עבודה), פרופ' לכלכלה, יו"ר ועדת הכלכלה ובכיר לשעבר בבנק העולמי, לא פוסל את הרעיון, אבל מודאג מהאוכלוסיות שיתקשו להתמודד עם הקדמה הטכנולוגית, כמו למשל נזקקים או אוכלוסייה בוגרת. "בישראל יש פתיחות גבוהה לטכנולוגיות דיגיטליות, אבל גם אצלנו יש אוכלוסיות עם פתיחות נמוכה. גם בשבדיה זה מפותח הרבה יותר בערים הגדולות מאשר בכפרים".
לרואה החשבון הבכיר דווקא יש פתרונות לעניין. "אנשים נזקקים מקבלים את הקצבה מביטוח לאומי. אם אין להם חשבון בבנק רגיל, יש להם חשבון בבנק הדואר. הם מקבלים את התשלומים ומושכים אותם במזומן. אפשר להטעין את הכספים האלה על כרטיס, ואם יש עמלות, הממשלה יכולה לעזור במימון.
"הטכנולוגיה מתפתחת בצורה מהירה מאוד, ולכולם ברור שהמעבר לקניות בארנק אלקטרוני זה עניין של בין 10 ל-15 שנים. המכירות באינטרנט עולות מדי שנה. השינוי יהיה כל-כך עמוק, שאני צופה שהפדיון בקניונים יירד".
על-פי המחקר שהוזכר של ויזה אירופה, בישראל נרשמו ב-2011 134 עסקות אלקטרוניות לנפש, מתוכן 95 בכרטיסי אשראי. בממוצע לכל 10 אנשים בישראל יש 7.7 כרטיסי אשראי, ומספר מסופי הסליקה עומד על 14 לכל 1,000 בני אדם. התשתית הזאת יכולה להיות התחלה טובה למעבר לשימוש בכסף דיגיטלי, גם אם ברור שאינה מספיקה. התשתית שייכת ברובה לחברות האשראי, שגובות עמלות מפעולות דיגיטליות למיניהן ויהיו המרוויחות הגדולות ממהלך כזה. "תהליך הדיגיטליזציה יקרה בעולם והוא חיובי, אבל צריך להבטיח שזה לא יהפוך למכשיר לסחיטת עמלות על-ידי חברות כרטיסי האשראי" אומר ברוורמן.
הסיפור המלא במגזין G