לאט לאט מתחוורות לציבור עובדות הנוגעות לגורמים שהביאו לרמת המחירים המטורפת שהוא צריך לשלם. גם מחירי הדיור נולכים וגואים למרות כל ההצהרות. מה עוד צריך לקרות כדי שיתחולל שינוי בשני פרמטרים יסודיים אלו? אי אפשר להכיל את מה שקרה בשוק הסלולאר על רמת המחירים במשק ועל שוק הדיור. רווחי החברות הסלולריות בעבר היו מעל ומעבר לכל הגיון כלכלי והציבור שילם כי לא הייתה לו ברירה והרגולציה נרדמה בשמירה, או שהיה לה נוח להירדם, עד שהגיע כחלון. הטיפול ברמת המחירים הגבוהה הוא יותר מורכב.
ראשית, שרשרת האספקה של ענף המזון לדוגמה, מורכבת מהרבה שחקנים, והיא איננה פועלת לשם יצירת ערך הדדי לכולם, אלא מנסה למקסם את הערך של כל שחקן בנפרד. הדברים מתבטאים לדוגמא ברווחים הנמוכים יחסית של רשתות השיווק הקמעונאיות, לעומת הרווחים הסבירים ואף יותר מכך של היצרניות והיבואנים. חוסר הסינרגיה בערוץ מתבטא גם ביעילות הטובה של היצרנים לעומת היעילות הנמוכה של רוב הקמעונאים, התבטאת לדוגמא בתורים הארוכים במרכולים, או במכירות למ"ר של מרכול, כאשר היעילות של שתי הרשתות הגדולות לפי ממד זה, נמוכה משמעותית מזו של הקמעונאיות האחרות. צריך לקחת בחשבון נקודות נוספות: לעשות עסקים בישראל זה סיפור יקר. כדוגמה ניתן לראות את השפעת המיסוי על זוג נעלים מיובא העולה לצרכן 700 שקל. המחיר ליבואן בנמל ישראלי הוא רק 39% מהמחיר, אם נוסיף מכס-12%, מס נמל 10%, מע"מ 18%, ורווחי השחקנים בערוץ (יבואן, סיטונאים וקמעונאים) נגיע למחיר לצרכן, הכפול מאשר בחו"ל. העוסקים נדרשים לשלם גם מחירי הובלה גבוהים ומיסוי עקיף משמעותי, שברובו מוטל עליהם בלא קשר לביצועים הפיננסיים, כמו ארנונה ועוד.
על שרשרת המזון מעיקים מתווכים גדולים ואנכרוניסטיים כמו מועצת החלב, מועצת הירקות, השוק הסיטונאי ונוספים הלוקחים דמי תיווך גבוהים שמתווספים אליו ההוצאות על אישורי הכשרות לסוגיהן. אז מה ניתן לעשות: הממונה על ההגבלים העסקיים צריך לטפל בריכוזיות בענף הקמעונאות ובקרב יצרניות המזון. יש לבטל את גופי התיווך. צריך לשנות גם את הדרך שבה מטילים מסים ולמצוא שיטה טובה יותר הלוקחת את הביצועים הכלכליים של העסק כפרמטר עיקרי להתחשבנות. ברור שהמחאה הציבורית שחזרה במוצ"ש האחרון תלך ותתגבר כל עוד המחירים יישארו ברמות שיא. יש גבול לסבל של הציבור.
בלי סיבה להפסיק את המחאה
בשרשרת האספקה של שוק הדיור ניצבת ממשלת ישראל, הקובעת בפועל את הכללים. זאת לא כתוצאה מהיותה ריבון אלא כהשלכה ישירה מפעילויותיה. הקרקע לדוגמא מהווה את המרכיב האחראי כמעט בלעדית לעליות מחירי הדיור. מחלקת המחקר של בנק ישראל מצאה כי בין 2006 ל-2011 התייקרו הקרקעות שמכרה המדינה בכ-30% בממוצע, כאשר עיקר העליות נרשמו במרכז הארץ, שבו קפצו מחירי הקרקע ב- 60%. הבדיקה של בנק ישראל העלתה גם כי יש קשר ישיר בין התפתחות מחירי הדירות למחיר הקרקע כאשר בשנים 2006 ל-2011 עלו מחירי דירות בבנייה רוויה במרכז בשיעור דומה לעלית מחיר הקרקע קרי -60%. גם המסים שמטילה הממשלה מוסיפים למחיר של דירה ממוצעת כ-120,000 שקל. המפתחות לירידת המחירים מצויים אפוא בידי שרי השיכון ושר האוצר. השניים חוששים מירידת מחירים שתקטין מחד את הכנסות המדינה ממסים ומאידך עשויה להשפיע לרעה על איתנותם של הבנקים, כאשר ירידת מחירי הדיור תקטין את ערך הנכסים ותציב בעיה בפני משלמי המשכנתאות.
אין פתרונות קסם
אין פתרונות קסם ומדובר בתהליכים שאורכים זמן. אלא שהדברים נעשים לאט מידי אם בכלל. אם בארצות הברית, ערש הקפיטליזם, פרקו מידית כבר לפני כמאה שנים מונופולים כמו "סטנדרט אויל" ואחרים, אין סיבה שבישראל יארכו התהליכים שנים ארוכות ללא ראיית אופק של שינוי. הציבור הצביע בשביל שינוי והוא רוצה לראות אותו כאן ועכשיו. אחרת אל תתפלאו שהמחאה רק תתגבר ובצדק.
ד"ר ישראל בוקסר, מרצה לכלכלת ישראל במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה