קשה להפריד את הענקת ההטבות למבשלות הבירה הקטנות - שסיבכה את שר האוצר, יאיר לפיד, בשבוע שעבר - מהנעשה בשוק היין, הבירה והאלכוהול ("הארד ליקר") בשנים האחרונות. לא מעט מידע מוטעה זרם לציבור בנושא, בעיקר בשבועות האחרונים לאחר יישום הרפורמה בשוק האלכוהול. המקום הסבוך ביותר הוא כמובן המשקאות האלכוהוליים שאינם יין ובירה. ב-2009 החלו באוצר דיונים במה שכונה אז "רפורמת קוקה-קולה" (שחברת יבוא המשקאות האלכוהוליים שלה, IBBLS, מחזיקה בכמה מותגי יוקרה שנהנים מהאחדת המיסוי). גורמים רבים בחשו אז בקלחת שעליה הופקד סמנכ"ל רשות המסים באותם ימים, בועז סופר.
לשני גורמים לפחות, היה אינטרס ברור בקשר לרפורמה: רשות שדות התעופה, שנהנית מדמי שכירות גבוהים מחנות הדיוטי פרי בנתב"ג, שאפה לדחות את הרפורמה ולהשאיר את המצב על כנו: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמאפשרת לאזרחיה לרכוש מוצרים פטורים ממכס, להשאיר אותם בארץ ואז לאסוף אותם לאחר הנחיתה. ההערכה בשוק היא שחנות הדיוטי פרי לבדה אחראית ליותר מ-50% ממכירות האלכוהול היקר בארץ, ובמקרים מסוימים של סוגי וויסקי יקרים, קוניאק ועוד, מגיע נתח השוק שלה ל-70%-80%, מה שההופך אותה לאחת מחנויות האלכוהול הגדולות בעולם.
מנגד, פעלה הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, באמצעות המנכ"ל, יאיר גלר, לאישור ויישום הרפורמה שמציבה "חסמי כניסה" גבוהים יותר לצעירים שמתנסים באלכוהול לראשונה. בהקשר זה חשוב לציין כי האחדת המס (מעבר ממס יחסי ופרוגרסיבי - לפי מחירו הסיטונאי של הבקבוק, למס אחיד על-פי אחוז האלכוהול לנפח, כפי שנהוג במדינות ה-OECD), כשם שהיא "מוזילה" את מחירי המשקאות היקרים, "מייקרת" את הזולים שבהם, ממותגי יבוא זולים ועד לתוצרת מקומית.
יש לציין עוד, כי בינתיים חדרו לתחום היבוא המקביל ("פרלל") של אלכוהול לישראל כמה גורמים ששמם נקשר בארגוני פשיעה שהשתמשו ביבוא הן לצורך רווח והן להלבנת הון, לפי המתווה הבא. נניח שמחיר ארגז של 12 בקבוקי וודקה עומד על מחיר סיטונאי של 100 דולר ליבואן הרשמי. על הארגז הזה, הוא היה נדרש (לפני הרפורמה) לשלם מכס בגובה 150% ובסך-הכול, 250 דולר (100 150), לפני הוצאות שיווק והפצה.
לעומתו, יבואן מקביל לא יכול היה לזכות באותו מחיר סיטונאי, אך היה יכול לקבוע עם סיטונאי בחו"ל שירכוש ממנו את אותו ארגז ב-110 דולר. הסיטונאי בחו"ל היה זוכה ברווח מיידי של 10% על המלאי, אך היה נדרש בתמורה להוציא ליבואן הישראלי חשבונית על סך 60 דולר בלבד. את ההפרש, כך הבטיח לו היבואן המקביל בישראל, הוא יקבל במזומן. כך אירע שאותו ארגז וודקה הגיע לישראל ביבוא מקביל כשההוצאות עליו היו: 60 דולר של מחיר קנייה רשמי, 90 דולר מסים (150%) ו-50 דולר שיש להשלים במזומן לסיטונאי בחו"ל, כלומר 200 דולר בסך-הכול, 50 דולר פחות מאשר אצל היבואן הרשמי שנושא גם בנטל השיווק. גורמים עבריינים רבים שזיהו את הפרצה הצטרפו לחגיגה ו"הכריחו" מקומות בילוי רבים לרכוש מהם "סל מוצרי ם", שכולל גם אבטחה (שם עדין ל"פרוטקשן").
המדינה מצידה לא מיהרה לפעול כשם שהייתה פועלת כנראה במקרה של יבוא מקביל של רכב או נפט במחיר נמוך כל-כך ממחיר השוק. יש הטוענים כי הסיבה לכך היא יחסים עכורים עם חלק מהיבואנים הוותיקים, שבעת המיסוי הפרוגרסיבי דאגו לקבל מהיצרנים בחו"ל הנחות ייעודיות שנועדו להציב את מחיר הבקבוק כמה סנטים מתחת למדרגת המס הבאה.
הרפורמה שאמורה הייתה לחסל גם את הפעילות העבריינית בתחום (לא כל ה"פרלליסטים" קשורים כמובן לארגוני פשע), אושרה עוד בימי כהונתו של יובל שטייניץ כשר אוצר, אך נקבע כי היא תיושם החל מתחילת 2014. בעקבות הגירעון התקציבי, קיבל שר האוצר, יאיר לפיד, את המלצת פקידי האוצר להקדים בשנה את יישום הרפורמה, וכן להגדיל את המס האחיד מ-80 שקל לליטר אלכוהול ל-105 שקל. המשמעות היא מס של 35 שקל בקירוב לבקבוק משקה אלכוהולי סטנדרטי בנפח של כ-750 מ"ל ובחוזק של 40%.
היין והבירה הוחרגו
המחאה שקמה בעקבות ההחלטה, ושזכתה לכינוי "מחאת הערק", מעט הטעתה את הציבור: הן בשל העובדה שהפרטים היו ידועים לכל כבר מ-2010, אך בעיקר בשל העובדה שלמרות הפופולריות הגוברת של משקה האניס בקרב שתיינים ותיקים או היפסטרים צעירים, הרי שנתוני צריכת האלכוהול בישראל מצביעים על כך שעל כל בקבוק ערק שנמכר בישראל, נמכרים כ-3-4 בקבוקי וודקה. יש לציין, שמעבר למס האחיד של 105 שקל לליטר אלכוהול, מוטל על מותגי היבוא מכס אחיד של 12% שיצרנים מקומיים (למשל של עראק) פטורים ממנו גם במצב החדש, לאחר יישום הרפורמה.
התוכנית המקורית של רשות המסים הייתה למסות את כל המשקאות האלכוהוליים, אך לחץ של לובי היקבים, שטען בשם הפולחן, החקלאות, התעשייה והתיירות, גרם להחרגת היין מתקנות המיסוי החדשות. המצב בשוק היין הוא שיצרנים מקומיים פטורים מכל מס על תוצרתם. ביינות היבוא המצב מורכב יותר: ליינות מתוצרת ארה"ב ואירופה עומדות הגנות שונות מתוקף הסכמי סחר. כך למשל, מכסה של עד 200 אלף ליטר לשנה (שמתחלקת בין כל היבואנים) פטורה ממס, על יבוא מעל למכסה זו או משאר חלקי העולם (למשל דרום אמריקה) חל מס של 12% וכן 3.75 שקל לכל ליטר.
החרגת היין הציבה בעיה בפני המחוקקים, שהרי אם יין ברמת אלכוהול של כ-13%-15% לנפח הוחרג, הרי שיצרני ויבואני הבירה, שמרבית מותגיה מכילים אלכוהול בשיעור נמוך פי שלושה מיין, היו עשויים לעתור בהצלחה נגד התקנה החדשה. לפיכך, הוחלט להחריג גם את הבירה מהתקנה החדשה ו"לטפל" בה באמצעות מס נפרד, שתפח עד ל-4.2 שקל לליטר בירה.
עבור החברות הגדולות כטמפו וקוקה-קולה מדובר במכה שניתן להתגבר עליה: שתי החברות מחזיקות גם בחברות-בנות ליבוא אלכוהול וכן ביקבים (ברקן-סגל לטמפו ותבור לקוקה-קולה), כך שהן יכולות לאזן את הכנסותיהם מול השוק המשתנה. עבור יצרני הבירה הקטנים היה מדובר במכה אנושה: לא רק שאין להם את היכולת להתחרות בחברות הענק מבחינת תמהיל המוצרים, גם מערך ההפצה שלהן הוא פחות משוכלל.
על רקע זה נולדה ההחלטה לפצות את יצרני הבירה הקטנים (ההחלטה שסיבכה את שר האוצר), שכן יצרני הבירה - גדולים כקטנים - הם למעשה יצרני האלכוהול היחידים שלא עומדת להם הגנה כלשהי בדומה ליין המקומי הפטור ממס או האלכוהול המקומי. בכל מקרה, יש לציין שמענק של 1.5 מיליוני שקל לכל יצרני הבירה המקומיים עתיד להשאיר, עם בכלל, סכום זניח למדי של עד אלפי שקלים בכיסם של מי שמכונים "מקורבי לפיד", אנשים אמידים שרובם ככולם מרוויחים סכומים גדולים בהרבה ביום עבודה ממוצע.
כדי לעשות עוד קצת סדר בנתונים, הנה נתוני צריכת האלכוהול העדכניים על-פי איגוד הבריאות העולמי, המקור האמין ביותר לנתונים אלה (ולמעשה היחיד, שכן משרד הבריאות בישראל לא מפרסם נתונים על צריכת האלכוהול של אזרחי המדינה): בירה - כ-18 ליטר לנפש בשנה (נתון גבוה יותר מהנתון הלא רשמי שמקובל בענף - כ-15 ליטר לשנה), יין - כ-5 ליטר לנפש בשנה (לא כולל יין מתוק ללא אלכוהול או תירוש) ומשקאות אלכוהוליים (וודקה, וויסקי וכיו"ב) - כ-1.5 ליטר לנפש לשנה. נתונים אלה מציבים את ישראל, על אף גידול שחל בצריכת האלכוהול בשנים האחרונות, בקרב תת-אוכלוסיות כבני-נוער ואחרות, במקום הנמוך ביותר בצריכת אלכוהול בין מדינות ה-OECD (השיאנית אגב, היא צ'כיה).
