לאחרונה פורסם כי המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) משקיעה מדי שנה 3.7 מיליארד שקלים בהוראה באוניברסיטאות ובמכללות. לדעת המבקרים, אין די בסכומים הללו ועל המדינה להקצות משאבים גדולים יותר לטובת ההשכלה הגבוהה. אלא שאפילו המיליארדים המוקצים כבר היום למוסדות האקדמיים רחוקים מלהשיג את מטרותיהם. למעשה, אחת הבעיות המרכזיות הניצבות בפני מערכת ההשכלה הגבוהה שלנו היא בעיית ההשכלה העודפת, הפוגעת ברמת ההשתכרות של אקדמאים ובפריון העבודה בישראל.
פגיעה בפריון
כבר ב-2008 דיווחו המל"ג והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), כי שיעור המחזיקים בתואר ראשון, אשר רמת השכלתם עולה על הנדרש לצורך ביצוע עבודתם עומד על כ-37% - בדומה לממוצע העולמי. ברוב המקרים, מדובר בסטודנטים שהתחילו לעבוד תוך כדי הלימודים והמשיכו באותו מקום העבודה גם לאחר סיום התואר. אלה מצאו את עצמם מבצעים הלכה למעשה את אותו התפקיד גם כאשר רמת ההשכלה הפורמלית שלהם עלתה.
התוצאה: אדם שלמד במשך שנים לתואר עלול "להיתקע" במשרה שאינה מצריכה את ההשכלה שרכש וכתוצאה מכך לסבול מעיכוב במסלולי הקידום ומחוסר סיפוק והגשמה מקצועית. בעלי ההשכלה העודפת אף משתכרים בממוצע בין 13% ל-27% פחות ממי שמועסק במשרה המתאימה לרמת השכלתו. למעשה, חשיבותו של רכיב ההשכלה במדד ההכנסות קטנה בהרבה מכפי שחושבים.
לפי הלמ"ס, למשל, ההכנסה בקרב בוגרי תארים מישובים חלשים אינה נמוכה משכרם של אקדמאים מישובים מבוססים יותר. חתן פרס נובל, מייקל ספנס, כבר הסביר כי הערך הכלכלי של התואר הוא כמעט אפסי ועיקר תרומתה של ההשכלה האקדמית היא באיתות למעסיק כי מדובר באדם בעל יכולות שכדאי לקבלו לעבודה.
עוד יש לזכור, כי הבעיות שיוצרת ההשכלה העודפת אינן בעיותיו האישיות של העובד בלבד. ה"תקיעות" המקצועית והכלכלית הנובעת מעודף ההשכלה משפיעה לרעה על שיעור הפריון בעבודה ועל מיצוי הפוטנציאל של עובדים מיומנים תוך פגיעה בכלכלה הישראלית.
מקור הבעיה נעוץ במידה רבה בזינוק החד בשיעור המסיימים תואר ראשון, המגיעים לשוק העבודה עם השכלה אקדמית אך עם מעט מאד נסיון מעשי. החל משנות ה-90', אז הוקמו המכללות שפתחו את שעריהן לאוכלוסיות חדשות, נרשמה עלייה ממוצעת של 8.1% לשנה במספר הסטודנטים בישראל. קצב הגידול אמנם נבלם מעט אך מגמת העלייה ממשיכה ועמדה בשנה החולפת על 3.4%. כך, ב-2011 למדו 183,160 סטודנטים לתואר ראשון לעומת 163,530 ב-2007. אלה יהנו אמנם בסוף המסלול מתואר אקדמי אך עבור חלקם תהיה זו כאמור בעיה, ולא פתרון.
כדי להבטיח שבוגרי התארים לא יסבלו מהשכלה עודפת, על האוניברסיטאות והמכללות להגביר אפוא את פעילותן בתחום ההכשרה המעשית ומיצוי ההשכלה. נכון להיום, הפעילות בתחום מסתכמת בירידי תעסוקה על מדשאת הקמפוס או בסדנה לכתיבת קורות חיים. אך אין די בכך. על האקדמיה להקנות לסטודנטים כלים ומיומנויות פרקטיות, התנסויות מעשיות והכשרה כחלק מתכנית הלימודים.
לדוגמא, על הפקולטות למדעי הרוח והחברה ליזום שילוב של סטודנטים בהתמחות בקרב ארגונים, עמותות וחברות תמורות נקודות זכות לתואר (קרדיטציה). ההכוון התעסוקתי צריך להיות מעורב עוד בשלב המיון והקבלה כדי להתאים באופן מקסימלי את תחום הלימוד למיומנויות ולשאיפות המקצועיות של הסטודנט. והמוסדות האקדמיים צריכים להרחיב את היצע התכניות גם לתלמידי תיכון מצטיינים כדי לסייע בשלב מוקדם ככל הניתן להשתלבות הסטודנטים במעגל התעסוקה. אם האקדמיה הישראלית תשכיל להתמודד היום עם בעיית ההשכלה העודפת, הרווח הנקי מחר יהיה של הסטודנטים, העובדים והמשק הישראלי כולו.
הכותבת משמשת כמנהלת התוכן בארגון שגרירי רוטשילד, מייסודה של קרן רוטשילד קיסריה