עשרות מפעלים קטנים ובינוניים בישראל על סף קריסה. מפעלים רבים טוענים כי החיבור למקור אנרגיה זמין וזול יכול להציל את התעשייה, אולם הבעיה העיקרית שצפויה לפקוד אותם בשנים הקרובות (עליה גם הם מתריעים באופן קבוע) היא דווקא המחסור בידיים עובדות. בשעה שבמדינות המערביות זוכה החינוך המקצועי-טכנולוגי לעדנה ומשקיעים בו תקציבים רבים, בישראל רק 4% מכלל התלמידים פונים למסלול זה. כדי לסבר את האוזן, בגרמניה 60% מהתלמידים במערכת החינוך העל-יסודית לומדים במסגרות של חינוך מקצוע, כאשר 45% מהם הן נשים.
כולם רוצים להיות מנהלים
בישראל המגמה הפוכה, אך לא כך היה תמיד. בעבר הלא רחוק, לפני כמה עשרות שנים בלבד, לימודים בתיכון מקצועי היו האופציה הפרקטית והמועדפת על בני הנוער ועל הוריהם. מי שסיים מסגרת כזו, יצא לעולם כשבידו תעודת מקצוע, ניסיון מעשי בעבודה ואפשרות להתחיל חיים עצמאיים מיד אחרי התיכון. מאז שינתה המדינה את פניה. כיום, המרוץ הקדחתני לתואר הראשון הוא זה שמעסיק את הצעירים בישראל. למידה לשם למידה. לא לשם פיתוח כישורים ומיומנויות, לא לשם שיפור כוח העבודה בישראל ולא לשם מתן מענה לצרכי המשק. ברדיפה הזו, אף אחד לא עוצר ושם לב שהמפסידה העיקרית היא כלכלת ישראל.
בישראל שבה כל עובד רוצה להיות מנהל, מספר העובדים המקצועיים הוא נמוך עד כדי כך, שבקרוב אף אחד לא יידע כיצד להבריג נורה, לא כל שכן לתחזק קו ייצור. התעשייה משוועת במשך שנים לאנשים צעירים ומיומנים שיזרימו לה דם חדש, שיבצעו רפורמות ויתחילו תהליכים של התייעלות, אך ללא הועיל. הצעירים אינם בעלי הידע וההכשרה המתאימה על מנת להשתלב בתעשייה הישראלית, ומי שנשאר במפעלים האלו הם בעיקר העובדים הוותיקים והמבוגרים. התוצאה התעשייה הישראלית תקועה בעבר, עם עובדים שאין להם את ההשכלה, הידע והמיומנויות להתמודד עם תחרות בשוק המודרני. האם באמת אפשר להתפלא שהמפעלים הללו פושטים את הרגל?
למרות ההתראות החוזרות והנשנות של בעלי מפעלים בישראל ובכירים בהתאחדות התעשיינים, המדינה מקצצת במסגרות החינוך המקצועיות באופן עקבי בשני העשורים האחרונים. האבסורד גדל כשבוחנים את נתוני הזכאות לבגרויות שפורסמו לאחרונה - יותר מ- 50% מהתלמידים בישראל אינם זכאים לתעודת בגרות ומסיימים את התיכון כשהם עומדים בפני שוקת שבורה. יתרה מכך, דור שלם של צעירים בעלי תואר ראשון אינו מצליח לעמוד על הרגליים, נתמך על ידי ההורים בגיל 30 ואפילו 40 ואינו מסוגל לפרנס כיאות את משפחתו. כל זאת, בעוד שבישראל יש מחסור עצום בעובדים בענפים כמו תעשייה ומלונאות וכל בוגר בית ספר מקצועי טכנולוגי יוכל להשתלב בקלות בשוק העבודה. אם לא די בכך, החינוך המקצועי-טכנולוגי מאפשר להתנסות בעבודה בחברות מובילות במשק עוד בזמן הלימודים ולצאת לשוק העבודה עם ניסיון שהוא יתרון רב ערך. בתנאי השוק של היום, דווקא בתי הספר המקצועיים מציעים את היתרון התחרותי שיכול לאפשר חיים עצמאיים וברווחה כלכלית.
החינוך המקצועי-טכנולוגי הוא עורק החיים של התעשייה הישראלית ולכן רפורמה אמיתית בתעשייה תתחיל אך ורק מלמטה. המדינה צריכה לעודד תלמידים לרכוש חינוך מקצועי-טכנולוגי, לתקצב כיאות בתי ספר טכנולוגיים, ולחזק את האטרקטיביות של התעשייה הישראלית בעיניי הצעירים. עד אז המפעלים הקטנים ימשיכו לפשוט רגל, התופעה תתפשט למפעלים הגדולים, ולא מן הנמנע שנגיע לנקודה הקריטית שבה התעשייה הישראלית פשוט תקרוס ותהפוך לא רלוונטית למשק הישראלי.
הכותבת היא מנהלת תיכון מקצועי דב הוז בת"א