ממשלתו של בנימין נתניהו והאחים (לשעבר?) יאיר לפיד ונפתלי בנט מכניסה את ישראל למנהרת הזמן כלכלית וחברתית. צרות שבעבר חשבנו שהצלחנו להתגבר עליהן שבות: הפרטת שירות התעסוקה (הידועה בשם "תכנית ויסקונסין"), החלה ההפרטה של רכבת ישראל, הפרטת הנמלים על הפרק, ה"רפורמה" (מילה מכובסת מבית היוצר של האוצר שהמשמעות שלה היא הפרטה) בחברת החשמל תתחיל בקרוב, הקיצוץ בקצבאות הילדים כבר כאן, עוד מעט יתווספו התוספות האין-סופיות לתקציב הביטחון... בסרט הזה כבר היינו (ויותר מפעם אחת) וסופו רע.
רק נציג עובדים אחד
צרה נוספת ששבה, לאחר שנפלה עוד בממשלה הקודמת, היא ההצעה הממשלתית הבאה לשנות את הגדרתן של שעות עבודה ומנוחה. בעבר משרד התמ"ת הקים וועדה לשינוי החוק. עתה, שר הכלכלה נפתלי בנט שוב רוצה להקים ועדה לשינוי ההגדרה של השעות הנוספות. בגלגול הקודם בוועדה שהוקמה היו שני נציגים של משרד האוצר, שלושה נציגים של משרד התמ"ת (כעת משרד הכלכלה), נציג ממשרד המשפטים, נציג של המעסיקים הפרטיים ונציג מההסתדרות הכללית. אם לוקחים בחשבון שנציגי המדינה הם לא רק רגולטורים אלא גם המעסיקים הגדולים במשק, הרי שבוועדה חברים 7 נציגי מעסיקים ונציג עובדים אחד ויחיד.
על מה הוויכוח? מטרת "חוק שעות עבודה ומנוחה" הינה איזון בן שעות העבודה לשעות הפנאי. על פי החוק המקורי והוותיק, יום עבודה הוא בן 8 שעות ביום רגיל, ושבע שעות בלילה, בערבי שבת ובערבי חג. שבוע עבודה הינו בן 45 שעות על פי חוק, ובן 43 שעות על פי צו ההרחבה בדבר קיצור שעות העבודה. יש לציין כי גם שבוע עבודה של 43 שעות הינו הארוך ביותר בעולם הקפיטליסטי, אחרי דרום קוריאה ויפן. החוק המקורי מאפשר חריגה משעות העבודה והמנוחה על פי אישור שר התמ"ת, אך זו תחומה למשלחי יד ספציפיים, עד לגבול של 10 שעות ביום או 45 שעות בשבוע. כן נקבעו היתרים כללים על מנת לענות לדרישת המעסיקים ל"גמישות"; לרשות המעסיקים עומד היתר כללי להעבדה בשעות נוספות, אשר אינו דורש אישור מיוחד, ומאפשר העסקה למשך 4 שעות נוספות ליום, אך לא יותר מ-12 שעות נוספות לשבוע, או היתר העסקה של 3.5 שעות נוספות ביום, אך לא יותר מ-15 שעות נוספות לשבוע, למקומות בהם עובדים חמישה ימים בשבוע. מלבד קביעת נורמות בדבר אורכו של יום העבודה, מאפשר החוק חישוב של שעות נוספות שמשקיע העובד, ומתן פיצוי ראוי עבורן.
כיום, חישוב השעות הנוספות הינו יומי; עובד שעבד שעות נוספות, זכאי לתוספת של 25% לפחות משכרו הרגיל לכל שעה משתי השעות הנוספות הראשונות, כל שעה נוספת מעבר לזה מזכה את העובד בתוספת של 50% לפחות משכרו הרגיל. עובד המקבל את שכרו על בסיס חודשי או יותר מכך ישנה אפשרות לתת לו, במקום הגמול, מנוחה של שעה ורבע לכל אחת משתי שעות נוספות ומנוחה של שעה וחצי לכל שעה נוספת שלאחריהן - וזאת מבלי לפגוע בגובה השכר הקבוע לאותו חודש או תקופה. על פי הצעת החוק הממשלתית הקודמת השר יכול לאשר הארכת יום העבודה ללא כל הגבלה וללא כל הבדל בין "שעות רגילות" ו"שעות נוספות" וכולן יהיו "רגילות". תיקון זה יהווה, הלכה למעשה, תמריץ למעסיקים להאריך את מסגרת העבודה, משום שלא יידרשו לשלם עבור שעות העבודה הנוספות, וימנע מהעובדים את היכולת לסרב לעבוד בשעות נוספות. וחמור מזה: התיקון המוצע פוגע באופן בלתי מידתי בעובדים בלתי מקצועיים ובעובדים עונתיים.
בצד הפגיעה בכלל העובדים, וההפרה הנוספת של יחסי הכוחות, הנוטים גם כך לטובת המעסיקים, תיקון זה יפגע בראש ובראשונה בעובדים המוחלשים. כך שהתיקון המוצע מטה את הכף עוד יותר לטובת המעסיקים, ויפגע בכלל העובדים במשק, אך יותר מכל יפגע בעובדים המוחלשים גם כך - עובדי הקבלן. באופן כללי התיקון לחוק יפגע בעובדים הלא-מאורגנים, שאינם יכולים להתגונן קבוצתית מול גחמות מעסיקיהם כולל עובדי ההיי-טק שבפועל עובדים על פי התיקון המוצע שספק האם הוא חוקי. תודות לבנט, אוליגרך היי טק לשעבר, כעת הוא עלול להפוך לחוקי.
* ד"ר אפרים דוידי, המכללה חברתית-כלכלית