האם טביעות האצבע של היועצים הפיננסיים לקבוצת פלד-גבעוני ניכרו בפעולות בעלי עניין במניות קבוצת פויכטונגר הרבה לפני שנרכשה על ידה? קשה לדעת, אך חשד כזה קיים. פעולות השתלטות בסגנון זהה לאלה שתוכננו בחברות אשר רכשה קבוצת פלד-גבעוני, בוצעו במניות חברת פויכטונגר השקעות חודשים לפני שנחתמו חוזי הרכישה.
מקובל להניח כי בחברה שבה אין דבוקת שליטה, פרמיית השליטה שייכת, תיאורטית לפחות, לכל בעלי המניות. החל בספטמבר 2000 ועד לאוגוסט 2001 (כשקבוצת פויכטונגר נמכרה לרפי פלד ואריה גבעוני) ביצע עזריאל פויכטונגר עסקות שסייעו לו לרכוש שליטה בקבוצת פויכטונגר, ולאחר מכן לממשה ברווח גדול.
במרכזן של אותן עסקות עומדת השגת השליטה בחברת פויכטונגר השקעות שלא באמצעות הצעת רכש לציבור כפי שדורש החוק - ארבעה חודשים לפני מכירתה. הדבר איפשר לפויכטונגר ולבעלי עניין נוספים למכור את מניות השליטה במחיר גבוה פי שלושה מהמחיר הממוצע בבורסה, ולממש בכך את פרמיית השליטה. לאחר שבספטמבר 2000 החזיק ב-11.5% מהמניות, השקיע פויכטונגר כ-15 מיליון שקל והגיע להחזקה של 27.5% מהמניות. הוא מכר את מניות השליטה ב-62 מיליון שקל.
פער של 27 מיליון שקל
בהתבוננות בעסקות שבוצעו במניות פויכטונגר השקעות בחודשים שקדמו למכירה ניתן להבחין בהיקפי מסחר גדולים; אלה מעלים חשד כי אנשים שאולי ידעו על קיומו של המו"מ בין פויכטונגר לפלד-גבעוני אספו סחורה כדי למכור אותה לקבוצת פלד-גבעוני, במחיר העסקה שבה נמכרו מניות השליטה.
בנוסף, חישוב הפער בין היקף רכישת המניות על ידי קבוצת פלד-גבעוני לבין מכירת המניות על ידי עזריאל פויכטונגר ואחיותיו מעלה תמיהות נוספות. החברות חייל ומשב מקבוצת פלד-גבעוני רכשו יחד מניות פויכטונגר השקעות ב-104 מיליון שקל (כ-46%), ואילו משפחת פויכטונגר (שמכרה כ-35%) קיבלה כ-77 מיליון שקל. כלומר, כ-27 מיליון שקל זרמו למעשה לבעלי מניות אחרים, שזהותם לא ידועה. ככל הנראה, חלק מבעלי מניות אלה היו מנהלים בחברות בקבוצת פויכטונגר שלהם הוקצו מניות בעבר, אך השאלות הן לגבי זהותם של המוכרים האחרים.
חוק החברות קובע כי אדם המעוניין להשיג שליטה בחברה בורסאית שבה אין דבוקת שליטה (בעל המניות הגדול ביותר מחזיק פחות מ-25%), צריך לפרסם הצעת רכש ל-5% מהמניות לפחות. כך יכול הציבור לקבל לפחות חלק מפרמיית השליטה. עם זאת, החוק מאפשר לעבור להחזקה של 25% באמצעות הקצאה פרטית, בהתאם להחלטת אסיפת בעלי המניות ולאחר אישור במוסדות החברה - רק אם המטרה היא הגדלת בסיס ההון של החברה.
בפברואר 2001 אישרו ועדת הביקורת, הדירקטוריון והאסיפה הכללית של פויכטונגר השקעות הקצאה של 300 אלף מניות לעזריאל פויכטונגר, ששימש יו"ר הדירקטוריון. המחיר שהוא היה אמור לשלם עבור המניות היה מחיר השוק באותה עת. אם היה רוכש את כל המניות שהוקצו לו, היתה החברה מגייסת כ-1.8 מיליון שקל. ואולם באותה עת החזיק פויכטונגר בכ-22% מהמניות בלבד. ההקצאה היתה מביאה אותו להחזקה של כ-24% מהמניות, ולא היתה מושגת שליטה.
באותה אסיפת בעלי מניות מונו גם שני הדירקטורים החיצוניים, יורם גבאי ויוסף ברון, שאישרו את ההקצאה קודם לכן בדירקטוריון ובוועדת הביקורת. על פי הפרוטוקולים של אסיפת בעלי המניות, מרבית הגופים המוסדיים הצביעו נגד ההקצאה. גבאי אמר כי אינו זוכר את העניין ואת סיבותיו, שכן הדבר התרחש מיד לאחר שהגיע לחברה. הנימוקים להקצאה מבטאים את רצונו של הדירקטוריון לעמוד בהוראות החוק, או לפחות להציג זאת כך: "ההצעה הפרטית מהירה באופן יחסי, ואינה כרוכה בעלויות הכרוכות בגיוס הון בדרך של תשקיף".
התרגיל המבריק
ההחלטה התמוהה של מוסדות פויכטונגר השקעות מעלה מיד שתי שאלות. הראשונה היא מדוע נזקקה חברה כמו פויכטונגר השקעות, שלה נכסים ומזומנים בהיקף של כ-200 מיליון שקל, לגיוס מהיר של פחות מ-2 מיליון שקל? השאלה השנייה נוגעת לאופן שבו מימש פויכטונגר את ההקצאה; הוא לא רכש את המניות באופן מיידי, ובסופו של דבר כאשר מימש את זכותו, היה זה רק חלק מזערי מכלל המניות שהוקצו לו.
באפריל 2001 המשיך פויכטונגר לאסוף מניות של פויכטונגר השקעות, עד שהגיע להחזקה של 24.95%. יום לאחר שהגיע לשיעור החזקה זה, ב-30 באפריל 2001, מימש 10,000 מניות מתוך 300 אלף שאושרו לו, 3% בלבד מההקצאה כולה ו-0.07% ממניות פויכטונגר השקעות. מימוש זעיר זה הפך אותו לבעל שליטה המחזיק ב-25.02% ממניות פויכטונגר השקעות; ככזה גם היה זכאי לפרמיית השליטה הגדולה שתוענק לו תוך ארבעה חודשים. לולא מימש חלק זעיר זה מההקצאה, לא יכול היה פויכטונגר לחצות את רף ה-25% ולהגיע לשליטה המיוחלת. רק ההקצאה איפשרה לו להגיע לכך, גם אם נזקק רק לחלק מזערי ממנה.
בזאת הושלם המהלך. החברה, שעל פי החלטת מוסדותיה "היתה זקוקה להון באופן מהיר", גייסה 66,121 שקל וקיבלה יו"ר שהוא גם בעל שליטה. במאי 2001 המשיך פויכטונגר לרכוש מניות של פויכטונגר השקעות בעסקות מחוץ לבורסה, ב-5-6 שקלים למניה, עד שהגיע להחזקה של 27.5% מהמניות.
אם מטרתו של פויכטונגר היתה להשתמש בהקצאה כדי להגיע לשליטה, הרי שיעד זה מומש בהצלחה. לעומת זאת, מבחינת החברה מרבית יעדי ההקצאה לא מומשו - החברה גייסה רק הון קטן, ולמעשה לא יצאה נשכרת כלל. למרות זאת, ככל הידוע איש מהדירקטורים לא העלה שאלות, גם לא בדיעבד, לגבי הסיבות שבגללן ביקש פויכונטגר לבצע את ההקצאה.
לדברי משפטן ישראלי בכיר, חוק החברות מקנה לאסיפה כללית זכות לאשר הקצאה הפרטית רק למטרה אחת: הגדלת אמצעי ההון של החברה. כל מטרה אחרת פסולה, ולא תעמוד במבחן בית המשפט. "הגדלת כוח של מי מבעלי המניות, או טובה אישית למישהו באמצעות הקצאה פרטית, היא בוודאי פסולה", אמר. "עיקרון החלטת הדירקטוריון והאסיפה הכללית, ובעיקר של הדירקטורים החיצוניים, הוא תום לב לטובת החברה".
לדברי המשפטן, לנוכח הזמן הרב שחלף בין אישור ההקצאה למימושה, והעובדה שפויכטונגר מימש רק חלק זעום ממנה, עולה החשד כי מטרת הקצאה היתה ש
כך הצליח עזריאל פויכטונגר לקבל פרמיית שליטה נדיבה מפלד-גבעוני
רותם שטרקמן
14.8.2002 / 8:33