וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

יו"ר אסם קצה נפשם של הצעירים בדוחק הכלכלי

ניר קיפניס

13.10.2013 / 11:55

דן פרופר: "גם אני חושב שלא צריך לברוח מכאן, אני מבין מאיפה זה בא. גם חופש הנדידה או ההגירה הוא חשוב. אם אדם חי כאן בניגוד לרצונו, כמוהו כאסיר"

לו היה לישראל בית לורדים, אפשר שדן פרופר, אחד המנהלים ואנשי העסקים הידועים בישראל, היה חבר של כבוד בו. משום כך אני ניאות להחליף את הדרינק הקבוע של המדור בשעות הערב בקפה של בוקר ב"קפה קפה" של כפר שמריהו, נושק לכביש הראשי המוליך לתל-אביב, אבל עדיין "בשכונה". פרופר הוא קבוע כאן, לפחות על-פי החום שבו הוא מתקבל על-ידי המלצרית.

אם האיש ופועלו הם הסיבה לכך שאני ממיר כוסית ויסקי בקפה, הסיבה שלו לפגוש בי היא קידום ענייני אגודת הידידים של מוזיאון ישראל שבה הוא חבר, שתערוך ערב גאלה ב-21 בחודש שמטרתו גיוס כספים לטובת מטרות חינוכיות במוזיאון.

"במשך שנים שימשתי, ביחד עם רעייתי סוזי כיו"ר אגודת הידידים של המוזיאון, ולקחנו אותה למקום גבוה. לשמחתי היו"רים הנוכחים, משה ורחל ינאי, ממשיכים לצעוד קדימה. הפעילות היא מול שני קהלי יעד עיקריים: הקהל הרחב שיודע להעריך תרבות וקהל מצומצם יותר של שוחרי אמנות שמצויים בעניין הזה, מגיעים לשמוע הרצאות, נחשפים לדברים שלא מוצגים לציבור ותורמים כספים לרכישת אמנות ישראלית עבור המוזיאון.

"רוב ההכנסות של אגודת הידידים מוקדשות להדרכה בחינם של חיילים. חלק גדול מהמתגייסים לצה"ל לא היו מימיהם בירושלים - ודאי שלא היו במוזיאון. בעיניי, זו תרומה חשובה בקשר בין העם וארצו, אבל גם לקשר בין החלק הצעיר יותר בעם לבין תרבות ישראלית".

- והם, החיילים, נפתחים לנושא, או שמתייחסים לזה כאל תורנות מטבח?

"הם פותחים את העיניים. אני לא יכול לומר על כולם, אבל חלקים גדולים מהם נפתחים לנושא. מתעניינים אפילו בדברים הפשוטים כמו הדגם של בית המקדש השני או מהפסלים. הם לומדים שלירושלים יש ערך מוסף מלבד אתרים דתיים מוכרים. מי מביניהם שלא היה במוזיאון קודם לכן, נפתח בפניו עולם חדש. בעיניי לא ייתכן שאגודות הידידים של המוזיאון ברחבי העולם יקיימו את המוזיאון, ורק אנחנו כאן לא נתרום לזה. אנחנו חייבים להראות שגם אנחנו יכולים".

- אז מה יקרה בערב הגאלה הקרוב?

"טוב עשו בשנה שעברה כשייסדו מנהג חדש שלפיו אישי ציבור מלווים אוצר של המוזיאון ביחד עם קבוצת אורחים באותו הערב. כך יוצרים קשר בין הציבור לבין המקצוען בתחום שקרוב לליבם".

- ומה התחום שקרוב לליבך?

"ארכיאולוגיה. אני מלווה את האוצר, במקרה הזה אוצרת ומנסה לגרות את הציבור ולהראות את הדברים בעיני חובב, כמוני. אבל לא רק אני כמובן בעניין הזה. הנה, למשל, המחזאית עדנה מזי"א, שכתבה מחזה על הורדוס, תדריך בתערוכה עליו. הרעיון הוא לקרב את הציבור המכובד שיגיע לערב הזה למוצגים שקרובים לליבו של כל אחד מהם".

- איך התפתח העניין שלך בארכיאולוגיה?

"העניין שלי עם ארכיאולוגיה התחיל בזכות סיפורי התנ"ך. אני אמנם לא קורא בפרשת השבוע, למעט פרשת בר-המצווה שלי שאותה אני עדיין זוכר כמעט בעל-פה, אבל האהבה לסיפורי התנ"ך מלווה אותי מאז שהייתי ילד. אולי אלה הסיפורים עצמם ואולי זה המורה. רוב המורים שלנו היו ניצולי שואה שראו בנו דור ראשון לגאולת ישראל וראו בחינוך ממש שליחות קדושה כדי להנחיל לנו את אהבת ישראל. בין היתר, דרך גדולתו של הספר הזה. באופן אישי, תמיד התפעלתי מההקבלה בין שמות יישובים מודרניים לבין שמות שמוזכרים בתנ"ך".

- אבל חלקם הרי שמות בדיעבד, מין איזה "ווישפול ת'ינקינג" של הציונות להעניק זכות אבות לכל רגב.

"דווקא בזכות זה נמשכתי לארכיאולוגיה, כדי להכיר את הקשר האמיתי בין המקום לסיפורי התנ"ך. אני קורא רבות על הנושא, אם כי לצערי, אפילו היום אין לי די זמן כדי לקרוא על כך. ממה שאני כן קורא, אני מגלה דברים פנטסטיים. ידעת למשל שעוזיה היה מצורע?".

- סליחה?

"הוא נקבר מחוץ לירושלים, ורק שנים רבות אחרי מותו הועבר לעיר. על מצבתו מופיעה אזהרה מפורשת שאסור לפתוח אותה מחשש להידבק בצרעת".

- וזה התחביב העיקרי שלך?

"זה לא תחביב שנולדתי איתו. תחביבי הראשון היה דווקא כימיה. אני זוכר את עצמי כנער עורך ניסויים עם מבחנות על גג הבניין. גם מאוחר יותר, למדתי הנדסה כימית ועד היום התחום מדבר אליי. ההובי האמיתי שלי היה ונשאר אהבה לים ולסירות. אני יודע שזה לא ממש ספורט כמו ריצת מרתון או אפילו 100 מטר, אבל קשה לי להסביר את האהבה שלי לתחום שהתחילה עוד מימי 'צופי-ים'".

- אמרת שאין לך די זמן לספרי ארכיאולוגיה, אבל זמן לסוגים אחרים של ספרים אתה בכל זאת מוצא?

"אני אוהב לקרוא. הז'אנר החביב עליי הוא ספרי מתח. אני מעדיף לקרוא בהם על הסירה, ואז הם מרחיקים אותי באופן מושלם מהחשיבה על ענייני היומיום. יש כמה סופרים שאני דבק בהם ומשתדל לקרוא אותם באנגלית - שפת המקור".

- שמות?

"דניאל סילבר, סופר אמריקאי כמעט לא ידוע, הוא כותב נפלא של ספרי מתח. אני קורא גם ספרי אקטואליה, למשל ביוגרפיות של דמויות מעניינות או אירועים מן העבר. לדוגמה, מלחמת יום הכיפורים. לפעמים אני קורא 2-3 ספרים במקביל, אם כי אני חייב להודות שלא אחת באמצע הספר אני מרגיש שמיציתי את העניין בו ומפסיק".

- הזכרת את מלחמת יום הכיפורים, נדמה שהפצע הזה נפתח מחדש, 40 שנה אחרי.

"זה סיפור עצוב. מבחינתי זו ממש טראומה. אפשר לומר שזו אחת ההחמצות הגדולות שיכולות להיכנס לספר ההיסטוריה העצובה של עם ישראל על ההזדמנויות שהלכו לאיבוד. אני לא מדבר על המחדל המודיעיני או על טעויות הגנרלים, אלא על ההזדמנות למנוע את המלחמה באמצעות תהליך מדיני.

"מטבעי אני שוחר שלום, תומך במלחמה רק כמוצא אחרון כשהיא בלתי נמנעת. מלחמת יום הכיפורים הייתה יכולה להימנע לו היינו פותחים בשיחות שלום עם המצרים. כמובן שגם היוהרה שבאה אחרי הניצחון של 67, הייתה בעוכרינו. חשבנו שחיילים מצריים זו ערימת נעליים במדבר. חבל, היינו יכולים לחלץ את עצמנו מהתופת. מי שלא חווה מלחמה, לא יכול לטעמי לקבל החלטות בענייני מלחמה ושלום".

- ואת זה אתה אומר במדינה שבה גנרלים הפכו למקבלי החלטות גורליות במערכת הפוליטית.

"אני מעדיף להיזכר בגנרל אחד שניסה לחסל את המלחמות. בתוקף תפקידי כנשיא התאחדות התעשיינים באותה תקופה, היו לי הרבה שעות עם יצחק רבין המנוח. ראיתי מקרוב את הנהייה שלו אחרי השלום. לצערי שלושת הכדורים שירה בו יגאל עמיר חיסלו את השלום. אולי לא לעולם ועד, אבל בוודאי את המהלך ההוא".

הולכים לאיבוד בביורוקרטיה

דיברת על חשיבות הקשר בין התרבות היהודית והישראלית לבין אנשים צעירים כחיילים. והנה דווקא רבים מהחיילים הללו, כשהם משתחררים, לא מוצאים כאן את עצמם ועוזבים לטובת עתיד במקום אחר.

"אמנם רבין שציינתי בהערכה רבה טבע את המושג 'נפולת של נמושות', אבל אני לא רוצה לשפוט את הצעירים שעוזבים את הארץ. בעיניי, זו תופעה קרובה מאוד לרוח תנועת המחאה שקמה כאן לפני כשנתיים. קצה נפשם של צעירים בארץ בדוחק הכלכלי. אם זוג לא יכול להגיע לדירה משלו, ואם אפילו שתי משכורות לא מספיקות לגידול הילדים, אז יש בעיה. גם מול המדינה.

"הצעירים הללו מאבדים אמון ברשויות והולכים לאיבוד בביורוקרטיה, אז אני לא יכול לשפוט אותם, אבל הוויכוח היחיד שיש לי איתם הוא בדבר היכולת לשנות. אני חושב שאפשר לשנות. כך, למשל, חשבתי שהמחאה הייתה במקומה, ואני חושב שיש עדיין הרבה מה לעשות למען אותם אנשים שיצאו לרחובות.

"גם אם אני חושב שלא צריך לברוח מכאן, אני מבין מאיפה זה בא. מדברים כל-כך הרבה על חופש הדיבור, העיסוק ועוד, גם חופש הנדידה או ההגירה הוא חשוב. אם אדם חי כאן בניגוד לרצונו, הרי כמוהו כאסיר".

- אז מה עושים?

"אני מקווה שנצליח לבנות כאן תשתית טובה יותר כדי שגם חלק מהעוזבים עוד יחזרו. הם או בניהם. לשמחתי אני רואה תופעה ברוכה של אנשים צעירים, בני יורדים שחוזרים לישראל לשרת בצבא, וחלקם נשארים כאן. אולי לא רובם, אבל חלק. תמיד הרי נדמה לנו שהדשא של השכן ירוק יותר, אבל הרי גם לאמריקה יש חוליים, לא? שם למשל הפערים החברתיים הם גדולים אפילו עוד יותר מאשר כאן".

- הפולמוס סביב "היורדים החדשים" החל מכתבות טלוויזיה בחדשות ערוץ 10. יש לך בכלל זמן לטלוויזיה?

"לשמחתי רוב שעות הטלוויזיה בארץ תפוסות בידי תוכניות ריאליטי, כך שזה מפנה לי את הזמן. איני רוצה לכנות את התוכניות האלה בתארים, אבל אומר שהיתרון היחידי שלהם הוא ברייטינג שהם מביאות לזכיינים. לו הייתי צריך לגדל היום ילד, כנראה שלא הייתי נותן לו לצפות בתוכניות ריאליטי. זה ירחיק אותו מהמקומות שבהם הייתי רוצה שיהיה".

- אבל יש בטלוויזיה יותר מאשר ריאליטי.

"בהחלט. אני צופה לעיתים בערוץ 'נשיונל ג'יאוגרפיק' וגם בערוצי התעודה ובערוץ ההיסטוריה. יש שם לא מעט סרטים מרתקים על מלחמת העולם השנייה, סרטים שמצביעים באיזה כיוון אסור לנו ללכת יותר".

- מה לגבי תחומי תרבות אחרים, למשל מוזיקה?

"לצערי עוד מתקופת הצבא, אני לוקה בשמיעה, כך שאני לא יכול ליהנות הנאה מלאה ממוזיקה, ולכן אני גם לא מאזין לקונצרטים".

דן פרופר

תפקיד: יו"ר דירקטוריון אסם

גיל: 72

מצב משפחתי: נשוי+4

מגורים: כפר שמריהו

עוד משהו: ב-1968, המציא את החטיף המוכר היום בשם "ביסלי", מתוך רצון לנצל טוב יותר את המכונות לייצור פסטה שבמפעל

  • עוד באותו נושא:
  • דן פרופר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully