לאחרונה התבשרנו על תכנית חדשה של בנק ישראל לרכוש בשנה הקרובה 3.5 מיליארד דולר במטרה לקבור אותם במרתפיו, כנגד ההשפעה המזיקה של תמלוגי הנפט. מנגנון אבסורדי זה, ובו, במאמצים רבים, אנו מחלצים גז ממעמקי האדמה רק כדי להמירו בערמות עצומות של חתיכות נייר ירוקות, אותן אנו שבים וקוברים עמוק- הפעם במרתפי הבנק. צובע את ההיגיון הבסיסי העקום שברגיל הוא פחות בולט אך בעל השפעה בעייתית מתמשכת על חיינו, וזו התכנית הגדולה של בנק ישראל להגנה על נומך הפריון בישראל.
רוצים גרמניה או טורקיה?
המדיניות הבעייתית המכונה "מדיניות הספיגה", ובמסגרתה מדפיס בנק ישראל מידי חודש עשרות עד מאות מיליוני פיסות וירטואליות אדומות, רק כדי להחליפן בעשרות עד מאות מיליוני פיסות וירטואליות ירוקות מפורסמות אותן הוא שב וקובר (וירטואלית) במרתפיו, בלי שום תכנית לחנינה עתידית (עד היום נקברו כך כ-70 מיליארדי דולרים, ועוד היד נטויה).
אז מאיפה זה בא? -מדיניות זו מבוססת על האקסיומה המופרכת הטוענת כי יצוא - כל יצוא הוא טוב, ויבוא כל יבוא הוא רע. אקסיומה זו ,המושרשת עמוק בנפש הקולקטיבית שלנו כנראה עוד מאז ימי הצנע, דורשת מהמדינה להטות את משאבי המדינה לטובת כל יצוא, מכל סוג. והכלי שנבחר לכך הוא דיכוי שער השקל אשר באחריות בנק ישראל, והוא עושה זאת בנחישות, התמדה ובמלא עוצמת מדפסותיו.
רכישת פראית זו של המט"ח שופכת מיליארדי שקלים לשוק, ואלו מתחרים על הדולרים שמביאים היצואנים. כך, עם כל דולר שהיצואן מביא הוא יכול לרכוש יותר מוצרים שיקליים. נוהל זה הוא נחמד מאוד ליצואנים אך הבעיה היא כי המוצר העיקרי אותו חומדים היצואנים הוא עובדים זולים, וזה בדיוק מה שמנגנון זה יוצר. מנגנון הספיגה הוא מנגנון להשתה סמויה של עוני. התוצאה של דחיפת שער השקל למטה גורמת למצב בו העובדים יכולים לרכוש פחות מוצרים תמורת משכורתם, ומנגנון זה, של השתה סמויה של עוני על העובדים, הוא שמאפשר ליצואנים להתחרות בעולם .
מנגנון זה לעיוות שער המטבע יוצר שורה של בעיות כשהחמורה שבהו היא כי אותה השתת עוני על העובדים מתגמלת לרוחב החזית תעשייה בעלת פריון נמוך. וכשאנו מתגמלים פריון נמוך, אנו למעשה מעודדים אותו, שכן כדי לייצר פריון אנו נדרשים להשקעות באדם ובציוד, והשקעות משמען סיכון, אז למה להסתכן אם המדינה תומכת בנומך הפריון?
כדי להשתחרר מאשליית ה-"כל יצוא הוא טוב" כדאי להביט על מקרה קיצון- נניח גרמניה לעומת טורקיה- מטבע חזק מול מטבע חלש- איזה נתון עושה למי טוב או רע? משום חולשת הלירה הטורקית, הרי שבעיני התעשיין הגרמני , טורקיה, עם עלויות העובדים האפסיות שלה, נראית כמו גן העדן האבוד, ובהינתן לו האפשרות הוא ישמח להעביר את היצור לשם (כמו שאכן קורה לכל התעשייה הגרמנית נחותת הפריון). אולם בעיני העובד הטורקי, אותו הגורם- החולשת המטבע בו הוא חי- הופכת את גרמניה לגן העדן, והוא ישמח לעבור לשם אם רק תינתן לו ההזדמנות (כפי שאכן קורה). אז לאיזו כלכלה היינו אנו רוצים להידמות?
לשתי המדינות כמות אוכלוסין דומה (כשמונים מיליון איש), אך למרבית ההפתעה דווקא גרמניה בעלת המטבע החזק היא מעצמת היצוא השלישית בעולם עם הנתון המדהים של כ-43,000 מיליארד דולרים בשנה, לעומת טורקיה חלשת המטבע המדשדשת בתחתית עם כ- 160מיליארד בלבד (פחות מ-4% מגרמניה), ובמונחי פריון לנפש- דווקא חולשת המטבע הטורקי היא שדוחפת את טורקיה להתבסס על נומך הפריון. נומך שרק בגלל גובה שכרו של הפועל הגרמני נמנע מההון הגרמני לקיימו בגרמניה, והוא נאלץ להסתכן ולהשקיע בציוד והכשרה כדי להעמיד את הפריון הממוצע של כל אחד בעובדיו על עשרה פועלים טורקיים ממוצעים.
ואם בטעות נדמה לנו כי עדיף להידמות לגרמניה, כדאי כי נפנה בדחיפות לאופטומטריסט, או לכל מומחה מטבע ממלכתי אחר, שיסביר לנו עד כמה אנו טועים- כמה טוב לנו בעצם נומך הפריון. כמה טוב לגברת כהן מחדרה להיות תעשיין טורקי ולא פועל גרמני.
*ישי גבריאלי מרצה במכללה החברתית כלכלית, מתמחה בהיסטוריה של הכלכלה, כתב את "התיאומוניטרים- דת הכסף" ספר על המאפיינים הדתיים של תורת הכלכלה, ויעביר בקרוב קורס בשם "קיצור תולדות הכסף- מאיפה הוא הגיע וכיצד הוא השתלט על חיינו.