עלויות השכר במגזר הממשלתי עומדות על כ-89 מיליארד שקל והן עלו בשלוש השנים האחרונות ב- 35.4% המשקף גם תוספת של 74,000 עובדים (גידול של כ-14%). מספר העובדים במגזר הממשלתי עומד על כ-611,200 (19% מכלל המשרות במשק). השכר הממוצע במגזר זה עומד על 12,136 שקל לחודש. בחברות הפרטיות לעומת זאת עומד השכר הממוצע על 8,895 שקל בחודש, והוא עלה בתקופה האמורה בשיעור של 7.5% בלבד, הנמוך יותר אפילו משיעור עליית המדד שעמד באותה תקופה על 8.73%. מספר העובדים בחברות הפרטיות עומד על כ-1,858,000.
חוסר פריון ושיטות עבודה מיושנות
במגזר הממשלתי ישנה קביעות, יש תוחלת העסקה ארוכה מאוד ויש וועדים חזקים. התנאים הסוציאליים במגזר הממשלתי נדיבים כאשר לחלק גדול של העובדים ישנה פנסיה תקציבית המבטיחה את עתידם. השכר הממוצע במגזר הממשלתי, שאיננו גבוה, גדול ב-26% מהשכר הממוצע במשק העומד על 9,624 שקל. המגזר הפרטי לעומת זאת מאופיין בחוסר יציבות, המשליך ישירות על תוחלת ההעסקה של עובדיו ומקצר אותה משמעותית, כאשר רק לאחרונה פורסמו כוונות לפיטורי עובדים בטבע, בזן, קומברס, אופיס דפו, פלקסטרוניקס, E.C.I ונוספים. השכר הממוצע במגזר החברות הפרטיות נמוך ב 7.5% מהשכר הממוצע במשק ו- 27% פחות מהשכר הממוצע במגזר הממשלתי. התנאים הסוציאליים הם בסיסיים ופחות מזה, כאשר תשלומי הפנסיה הנגזרים מהשכר הנמוך אינם יכולים להבטיח את עתידם. במגזר זה, העובד צריך להתאמץ יותר, לעבוד שעות ארוכות יותר, לשפר כל הזמן את תפוקותיו שנמדדות בכל רגע נתון. וגם זה לא יעזור לו כשעוסקים בהתייעלות ובפיטורים.
המגזר הממשלתי מאופיין בחוסר יעילות, בשיטות עבודה מיושנות ובקיבעון ואיננו יכול לתת פתרונות לצרכי המשק. כח האדם במגזר זה איננו מנוהל מתוך מוטיבציה להישגיות, הוא איננו נמדד לפי פרמטרים המוסיפים ערך ואין לו שום אינסנטיב להשתפר. אין מדובר על איכות כוח האדם, אלא על השיטה, שממשלת ישראל כושלת פעם אחר פעם בניסיון לשנותה. הממשלות ממנות ועדות בדיקה המגישות מסקנות שלעולם אינן מיושמות. הגודל של המגזר הממשלתי, הפריון הנמוך שלו ועלויותיו, מטילים על הציבור עומס שהוא איננו יכול לעמוד בו. הדברים בולטים שבעתיים כשמשווים אותם לנעשה במגזר הפרטי שאין לו "אבא עשיר". המגזר הממשלתי כולל מערכות שחיוניותן לתפקוד שלנו כחברה היא מרכזית, כמו הבריאות, החינוך, הרווחה ואחרות שצריך להרחיבן, לשפר את איכות השירותים שהן נותנות לציבור, אך גם ליעל אותן.
בפועל, המגזר הפרטי הרזה, שמצטמק והולך, צריך לשאת על גבו את המגזר הממשלתי שמתרחב. והולך. הציבור ישמח לדעת באילו מערכות ממשלתיות שופרה רמת השירות לציבור כתוצאה מתוספת של 74,000 עובדים? מה היה הרציונל של התוספת? כיצד ממשלה שניצבת בפני גרעון תקציבי, מוסיפה כמות כזו של עובדים? ברור שחלק מהגידול נבע ממינוים פוליטיים.
ממשלת ישראל יוצרת עוולה נוספת בשרשרת הארוכה של חוסר היעילות שמאפיין את פעילויותיה. היא הופכת את המגזר הממשלתי לסופר סוציאליסטי, אטרקטיבי ומתגמל ביחס למגזר הפרטי הרזה והסופר קפיטליסטי. יש כאן בפועל שתי כלכלות, כאשר זו הרזה נושאת על גבה את השמנה והלא יעילה. האם יש סיכוי שממשלה תכנס לבעיה ותייצר ולייצר שינויים אמיתיים ב-DNA של פעילויותיה במקום פטפטת וסיסמאות? עד מתי ימשיכו נתניהו ולפיד להטיף לתחרות חופשית כאשר אצלם בבית בשירות המדינה קורה בדיוק ההיפך? צריך לעשות סוף למשחק הדו פרצופי.
ד"ר ישראל בוקסר מרצה לכלכת ישראל במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה