מדינה של מאכערים

מי שקרא את עדותו של יו"ר בנק הפועלים לשעבר, דני דנקנר, למד שבלי מאכערים כמעט ולא ניתן לקדם עסקים בישראל. דנקנר לדוגמא שילם 50,000 דולר לח"כ לשעבר מיכה גולדמן כדי שיארגן לו פגישה עם יו"ר הקק"ל דאז יחיאל לקט. הסיפור המוזר הזה גרם לשופט דוד רוזן לשאול את דנקנר "על זה שילמת 50 אלף דולר?" דנקנר ענה- "כן". רוזן ממשיך ותמה סגן יו"ר בנק הפועלים מרים טלפון ללקט ומבקש פגישה אז לקט יגיד אני לא יכול אני עסוק? דנקנר מסביר- "ראשית היינו צריכים פגישה בלוח זמנים קצר. שנית, אני לא אופיע לפגישה לדבר על תעשיות מלח ואציג עצמי כסגן יו"ר בנק הפועלים". ברור שגולדמן תמורת 50,000$ יסדר בשמחה את הפגישה. סביר שאם לקט, עסקן מפלגתי אפור, היה יודע שפגישה איתו "שווה" 50,000$ ליבו היה מתמלא גאווה.

בעדותו ממשיך דנקנר ומספר על תופעת המאכערים בהרחבה. כך אני למדים על מאכערים בנדל"ן, בבנקאות, בביטוח לאומי, בפרקליטות, מע"מ, בכנסת, כמעט בכל תחום שאפשר להעלות על הדעת. אחד מקבל 50,000$ השני מיליון שקל והשלישי משהו באמצע. לקורא נדמה שאנו נמצאים בסוג של רפובליקת בננות בה כל פקיד מקבל משהו וכל מתווך מלך. בימי השלטון העותומאני היה המושג –"בקשיש" מאז צעדנו למדינה עצמאית בה הבקשיש הפך לחלק מרוב העסקאות. כדאי לתמחר אותו בעסקה כדי לא לחרוג מהתקציב הכולל שכן מדובר בכסף כבד. אם יחיאל לקט שווה 50,000$ ברור שח"כ נכבד שווה יותר. אולי כפליים.

דנקנר ממשיך בעדותו ומספר על ידידו אביגדור קלנר שהכיר לו מאכער שמתמצא מצוין במנהל מקרקעי ישראל. המאכער הזה פשוט קוסם כי הדוד שלו הוא ראש מנהל מקרקעי ישראל. אותו מאכער קשור לש"ס שמנהלת את משרד הפנים והתב"ע (תוכנית בניין עיר) היא עניין של משרד הפנים...ככה שבאותו כסף אפשר גם להיפגש עם מישהו בש"ס. בכל ההילולה המוזרה מזכיר דנקנר שמות של עו"ד מהמכובדים בישראל שמחמת כבודם נמנע להזכירם. לעוה"ד היה חסר מידע והם לא משתמשים במאכער אז דנקנר מעביר להם מידע מהמאכער האישי שלו וכך הם יכולים לכתוב מכתבים למנהל מקרקעי ישראל על בסיס מידע מהמאכער. ממש כך.

דנקנר אומר בבית המשפט: "עבדתי עם לא מעט מאכערים. אפשר לאהוב את זה או לא, אבל זו עובדה. תמיד עבדתי עם מאכערים בארבע עיניים..." הקורא מתחיל לחוש אי נחת. כדי לסגור מרפסת בת"א הוא נזקק לאישורים רבים. כדיי לסדר חניה במקום חלק מהגינה בביתו עליו להתרוצץ ימים ולהביא תוכניות וכמובן לשלם כופר חניה וסידור מדרכה וסימון הכביש ועד מיני פרפראות שיגזלו את זמנו עד שהוא עלול להתייאש. כמה אני טיפש אומר הקורא, יכולתי לקחת מאכער באלף דולר והוא היה מסדר לי את החניה וגם את סגירת המרפסת. לא צריך להיפגש עם יחיאל לקט או עם ש"ס בשביל חניה מאכער קטן בעירייה היה סוגר הכול.

נדמה שהפכנו מזמן למדינה שהמאכערים הם חלק בלתי נפרד מכלכלתה, מהשחיתות, מהזלזול בציבור ובעיקר בהשגת הכשר למעשים ספק כשרים. ללא קשר לפס"ד של דנקנר בתיק הולילנד האזרח הקטן קורא ומבין שאנו חיים ברפובליקת בננות. אם לא רפובליקה אז לפחות מטע בננות. תחושה קשה, מגעילה, גרוע מכל מעוררת חוסר אמון כלפי השלטון ושלוחותיו.

מתי אלפר, מרצה לכלכלה במרכז ללימודים אקדמיים אור יהודה