מת עו"ד חיים צדוק שכיהן כשר המשפטים ונשיא מועצת העיתונות

עו"ד חיים צדוק, שכיהן בשורה ארוכה של תפקידים ובהם שר המשפטים מטעם מפא"י ונשיא מועצת העיתונות, מת אתמול בגיל 89. צדוק, שנולד ב-1913, מת מהתקף לב בעת חופשה בגרמניה.



חיים צדוק נולד באוקראינה, עלה ארצה בנובמבר 1935 והחל לעבוד כפועל בניין, אחרי שלא התקבל לעבודה כדוור, בשל אי ידיעת אנגלית. זו לא היתה הפעם האחרונה שנדחה. כשהוועדה המסדרת של מפא"י ההיסטורית הציעה אותו בפעם הראשונה כח"כ, נופה צדוק מהרשימה בידי המזכ"ל שרגא נצר.

"צדוק חיים", אמר לעצמו נצר, "אני לא מכיר וחוץ מזה, יש לנו כבר
תימני אחד ברשימה". חיים (וילקנפלד) צדוק הוא יליד עיירה בגליציה, אז
באימפריה האוסטרו-הונגרית, והיום באוקראינה.



בעת עבודתו בבניין, התגייס ל"הגנה", שירת כנוטר ולמד משפטים בבית הספר
המנדטורי למשפטים בירושלים. ההתמחות אצל עו"ד דוב יוסף, לימים שר
בממשלה, סללה את דרכו לפוליטיקה לאחר שמילא סדרה של תפקידים מקצועיים
בתביעה הצבאית הכללית ובמחלקת החקיקה של משרד המשפטים בראשית
המדינה.



שלמה נקדימון, בספרו "אלטלנה" מספר, שכעו"ד צעיר בשירות התובע הצבאי
נשלח צדוק עם צו שיפוטי לשחרר מכונית של איש אצ"ל שהוחרמה בידי צה"ל.
כשמצאו את הרכב וביקשו לקחתו עצר בעדם קצין ג'ינג'י שלא התרשם מהצו
השיפוטי. הקצין שלף אקדח, נפנף מולם וסילקם מהמקום. "לא מעניין אותי
שום צו ושום דבר", אמר הקצין, ששמו נודע לצדוק רק לאחר מכן - יצחק
רבין. זה היה המפגש המשפטי הראשון עם רבין. השני היה בפרשת חשבון
הדולרים של משפחת רבין.



כשר משפטים, הרים צדוק שתי תרומות מרכזיות לעולם המשפט הישראלי:
הראשונה, קידום חוקי יסוד כמו חוק יסוד: הצבא (שהסדיר את כפיפות הצבא
לדרג המדיני) וחוק יסוד: משק המדינה (שהסדיר, בין השאר, את קביעת
התקציב). תרומתו השנייה הייתה נטילתו של פרופסור אלמוני צעיר בשם
אהרן ברק ומינויו ליועץ המשפטי לממשלה.



צדוק הגדיר את ברק "אגרוף של פלדה בכפפה של משי". כשהאגרוף החל להכות
בבכירי השלטון המפא"יניקי - מאשר ידלין ועד ראש הממשלה יצחק רבין -
התייצב צדוק לצד שלטון החוק בניגוד לשלטון המפלגה, שביקש ממנו לרכך
את היועץ הנמרץ. רק כשרבין החליט להתפטר, מספרת נעמי לוויצקי
בביוגרפיה של ברק "כבודו", נכנס צדוק לחדרו של ברק והודיע בסערת
רוחות על כוונתו של ראש הממשלה. ברק לא התרגש.



כפוליטיקאי אחז צדוק בדעות יוניות וניתן לשייכו לקבוצה עליה נמנו, בין
היתר, לוי אשכול ופנחס ספיר, שקבעו אז שהשטחים המוחזקים יהפכו לנטל
קשה מנשוא. אלא שצדוק לא היה פוליטיקאי שהנמרצות האידיאולוגית הניעה
אותו, אלא שיקול הדעת הצונן. ניתן לסווגו כראשון לזן
השרים-משפטנים-היועצים המוציאים והמביאים, ששליטתם בתקנונים השונים,
בכנסת ובמפלגה, הייתה מקור הכוח שקירב אותם לצמרת. כשהוצע לו, בימי
רבין-פרס, להציג את מועמדותו לראשות הממשלה שאל: "אבל מי יהיה הצדוק
של צדוק"? הוא פרש משורות המפלגה ב-1977, לאחר שסולקה מן השלטון.



כשפרש מהכנסת, הוצע לצדוק לכהן בבית המשפט העליון. הוא דחה את ההצעה
המפתה בנימוק יוצא דופן: גיל הפרישה הצעיר,70 , יותיר אותו חסר
תעסוקה אמיתית שכוחו עדיין במותניו.



עד יום מותו, בגיל 89, הירבה צדוק בעיסוקים ציבוריים כנשיא מועצת
העיתונות, כחבר בוועדות ציבוריות (בנושאי העיתונות, המשטרה, היועץ
המשפטי לממשלה וחסינות חברי הכנסת), כתיבת מאמרים באופן שוטף
וביקורתי, וכמובן המשך הפעילות במשרד "חיים צדוק ושות'" המונה 24
עורכי הדין. השותפים הבולטים בו הם עוה"ד אייל רוזובסקי ואילן שביט
ושותפים בו גם קרובי משפחתו: בתו עופרה, חתנו מנחם סלע ונכדיו דן
וגדי.



צדוק היה צלול עד יומו האחרון ולפני שבוע עוד הופיע בפני ועדת נאמן
לבחינת חוקי היסוד - נושא שקידם בכל חייו המשפטיים.