למה בעצם אנחנו כל כך אוהבים זהב?

לאורך ההסטוריה בכל מקום בו היתה אפשרות, אנשים בחרו להשתמש בזהב כמטבע החליפין, יחד עם המתכת האחות, הכסף. גם כאשר לא היה לו שימוש, תרבויות עתיקות כמו הפרעונים, האצטקים והסינים העריצו אותו. אבל מדוע? הרי אי אפשר לאכול זהב?

לאתר פורבס ישראל

נכון, אבל גם אי אפשר לאכול ציור של רמברנט. גם יצירה של שופין היא לא משהו שניתן לאכול ,לשתות או לנסוע בו. זה אולי יפתיע את אלה שמתלוננים על "התאווה לזהב", אך למתכת הנוצצת, כמו למוזיקה וציור, יש ערך רוחני. הטענה "אי אפשר לאכול את זה" חושפת צורת הסתכלות מאוד מטריאליסטית על המושג ערך. זהב מוערך כי הוא יפה, האסתטיות שלו היא מקור המשיכה אליו.

יש לו כמובן תכונות נוספות שהפכו אותו למטבע מסחר, אך בואו נעצור רגע ונשאל מהו בכלל יופי? יופי הוא גרסה חושית של הבנה אינטלקטואלית. מה שנראה יפה או נשמע יפה, הוא מה שיש לו תבנית שניתנת לתפיסה, הנוצרת מאלמנטים טהורים ופשוטים.

מדוע זיהוי תבנית הוא כה מהנה? חייו של אדם תלויים בתודעה שלו והתהליך המנטאלי הבסיסי הוא חיבור, אינטגרציה: למצות את העיקר מתוך העובדות, את העיקרון החוזר מתוך הווריאציות השונות. אך חילוץ ההבנה הברורה מתוך הבלגן הראשוני הוא תהליך מורכב ומעייף, כך שיש משהו מהנה בתבניות הברורות, המוכנות מראש, שאינן דורשות עיבוד מחשבתי, אלא מובנות מיד, כיופי.

יופי מכונה "אחדות בשונות". היופי הוא זה שמראה אלמנטים ברורים שיוצרים אובייקט שלם וקונסיסטנטי. האלמנטים יכולים להיות תווי מוזיקה טהורים, או פיסות זהב מבריקות. התבנית נוצרת על ידי סידור התווים לכדי מלודיה נעימה או פיסות הזהב לתכשיט או למטיל בוהק.

האספקט הנוסף של זהב, הוא הטוהר הייחודי שלו - הן בצבע והן בהיותו בלתי ניתן להשחתה. בעולם בו צמיחה מגיעה יחד עם דעיכה, ושיפור יחד עם התנוונות, הבוהק הבלתי פוסק של הזהב מציע תחושה וסמל ליציבות ואמינות מתמשכת.

לתכשיטי זהב יש ערך שימושי בדיוק כמו ללחם או למכוניות. הם יוצרים ערך על ידי כך שקונים אותם ומשתמשים בהם. אוכלים לחם והוא נעלם, משתמשים במכונית והיא נשחקת, אך תכשיטים נשארים. כמו המניע הבלתי מונע של אריסטו, זהב יוצר ערך בכוחות עצמו, מעצם היותו זהב.

בדיוק בשל כך, לזהב יש ערך מסחרי - מכיוון שהוא מהווה ערך קבוע ולא מתכלה, הוא יכול לשמש ככלי קיבול לערך. שלא כברזל, הוא לא מחליד ושלא כמו יהלום, זהב יכול להיות מחולק לחלקים קטנים מבלי לאבד מערכו.

אז זהב הוא לא "חפץ פולחן ברברי", כפי שכינה אותו הכלכלן הבריטי הנודע, ג'ון מיינרד קיינס, וגם לא ביטוי לתאוות בצע, כדברי המטיפים, אלא חפץ שערכו האסתטי קשור לעצם הצורה בה מוחנו פועל ולרצון שלנו לאחוז במשהו יציב ולא משתנה.