לפני כמה שבועות הנחה פרופ' גורדון לייפר, חוקר יחסי עבודה באוניברסיטת אורגון, סדנה בירושלים בנושא הפרטת החינוך בארה"ב ובישראל במסגרת המכללה החברתית כלכלית. הוא סיפר על המצב של מערכת החינוך האמריקאית, הנתונה ללחץ גדל והולך של חסידי ההפרטה, ותיאר כיצד הלובי העסקי רב העוצמה מגדיל את השפעתו על מערכת החינוך הציבורית.
"המעוז הסוציאליסטי האחרון"
ממש כמו בישראל, גם בארה"ב מתקיים דיון ציבורי ער בשלל נושאים הנוגעים למערכת החינוך, אבל אם בוחנים את המהלכים שנעשים בפועל ואת החוקים שנחקקים במדינות השונות, מגלים שאלה הם החוקים בהם תומכים איגוד לשכות המסחר, התאגדויות התעשיינים והלובי של העסקי. הלובי החזק ביותר הוא American Legislative Exchange Council (ALEC), שברשימת חבריו ניתן למצוא כמעט כל תאגיד ענק אמריקאי, וכן למעלה מ-2,000 מחוקקים במדינות השונות. במסגרת ארגון זה, מחוקקים ונציגי תאגידים עסקיים מנסחים במשותף הצעות חוק, ולאחר מכן מגייסים תמיכה ציבורית להצעותיהם באמצעות מסעות פרסום גדולים ויקרים.
מה ללובי העסקי ולחינוך? קודם כל כסף, והרבה. השווי הגלובלי של "שוק החינוך" הוא 3.8 טריליון דולר, והוא השוק שבו החדירה של השוק הפרטי היא הנמוכה ביותר. בנוסף, החינוך הציבורי נתפס בעיני בעלי ההון כ"יוזמה הסוציאליסטית האחרונה באמריקה", ולכשיחוסל זה וילך בדרכה של מערכת הבריאות הפרטית ומערכת בתי הסוהר המופרטת, תבוא לכלל מימוש מושלם אידיאולוגיית השוק החופשי. לבסוף, המורים הם הציבורי המאוגד הגדול האחרון שנותר בארה"ב, ולכן זהו הכוח האזרחי המשמעותי האחרון שיכול לעצור את מגמות ההפרטה והדלדול של השירותים הציבוריים שמוביל הלובי העסקי, ולכן יש ללובי זה אינטרס מובהק לרסק את ארגוני המורים.
על כן, כמו שמתאר פרופ' לייפר, מערכת החינוך הציבורית בארה"ב נמצאת בשלוש השנים האחרונות תחת מתקפה קשה. תקציבי החינוך במדינות השונות מקוצצים, ונחקקים חוקים המאפשרים הגדלה של מספר התלמידים בכיתות והמגבילים את זכויות המורים למו"מ קיבוצי ולקביעות. שתי רפורמות מבניות עיקריות מאפשרות את תהליכי ההפרטה של מערכת החינוך הציבורית: שיטת השוברים (ואוצ'רים) בה תקציב החינוך עבור כל תלמיד "הולך" איתו לכל בית ספר שייבחר, ובתי הספר העצמאיים (charter schools), שקמים כיוזמות פרטיות, רובן עסקיות, מקבלים תקציב ציבורי מלא, אבל הם לא נתונים לפיקוח ציבורי. רבים מבתי ספר אלה יוצרים גטאות של חינוך ירוד עבור אוכלוסיות עניות, בזמן שהיזמים גורפים רווחים עצומים. למותר לציין שבבתי הספר האלה המורים אינם מאוגדים, מועסקים בחוזים אישיים גרועים והם חסרי קביעות. הקמפיין החקיקתי מלווה גם בקמפיין פרסום גדול, שתוקף בארסיות את ארגוני המורים על כך שהסדרי הקביעות למורים פוגעת בתלמידים, כי אי אפשר להפטר מאותם "מורים רעים". ראוי לציין שב-9 מתוך 10 המדינות בארה"ב בהן למורים אין קביעות, ציוני התלמידים נמצאים בתחתית הדירוג הלאומי. ולהיפך, ברבים מבתי ספר אמריקאים בהם הישגי התלמידים גבוהים המורים מאוגדים ונהנים מקביעות.
הקריירה של המורים מושפעת מהכיוון שאליו צועדת מערכת החינוך: הכיתות שלהם צפופות, ובמקום לעסוק בחינוך ובטיפוח התלמידים, הם הפכו ל"פועלי הוראה" הם עוסקים בעיקר בהוראת החומר למבחנים הסטנדרטיים לפיהם נמדדים ללא הרף הם ותלמידיהם. רשתות חדשות של "בתי ספר וירטואליים" מצמצמות עוד יותר את תפקידי המורים.
ומה קורה בישראל? אמנם אין עדיין תאגידים שמקימים רשתות של בתי ספר למטרות רווח, עם זאת, מערכת החינוך הציבורי נמצאת בתהליך הפרטה. מורים רבים מועסקים כעובדי קבלן , בתי ספר "ייחודיים" (דמוקרטיים, אנטרופוסופיים וכו') רבים, שהם בתי ספר פרטיים-בסבסוד-ציבורי מנהיגים שכר לימוד גבוה, ממיינים תלמידים ומעסיקים מורים שלא ע"פ ההסכמים הקיבוציים. ררמת הניהול העצמי הופכת את מנהל בית הספר ליזם עסקי שמגייס תקציבים ממקורות חיצוניים. מאות גופים חיצוניים קרנות, עמותות, וגופים עסקיים מפעילים תכניות לימודים שונות בבתי הספר, ללא פיקוח של משרד החינוך. המורים בישראל אמנם אינם נמצאים במקום של החינוך האמריקאי אבל אם תעמיק ההפרטה הם ימצאו את חיי התעסוקה שלהם באותו המצב.
אריאל ליבמן הוא חבר בתוכנית העמיתים של המכללה החברתית כלכלית.