מס הוא תשלום לשלטון הנגבה לצורך מימון פעולותיו. הטלת מס נעשית באמצעות חוק וגבייתו מתבצעת באמצעות רשות ממשלתית שהוסמכה לכך. אחד מתפקידיו של השלטון בדמוקרטיה הנו מתן שירותים לאזרחים, המקבלים באמצעותם תמורה למסים המשולמים על ידם. חלוקת השירותים איננה מתבצעת בצורה שוויונית, להיפך, היא באה לסייע לאלו שאין להם ומשתמשת לצורך כך במסים ששילמו אלו שיש להם. ברור שמי שמשלם הרבה מס נזקק לפחות שירותים ממי שאיננו משלם מסים כלל.
ההיגיון החברתי, גם הקפיטליסטי, סובר שאכן זו השיטה הנכונה. כלכלנים מוערכים, כמו לדוגמה לואיג'י זינגלס האיטלקי, שראש הממשלה נתניהו מרבה לצטט אותו לאחרונה, רואה בתזה הדוגלת בהקטנת פערים חברתיים באמצעות שימוש מושכל במערכות המס במשולב עם השירותים הממשלתיים (רשת הגנה חברתית), מרכיב מרכזי בקפיטליזם. בישראל קורה בדיוק להיפך, השימוש שעושה המדינה במערכות המס והשירותים מרחיב את הפערים החברתיים, מגדיל את כוחם ועוצמתם של המקורבים ובעלי העניין, ומקטין את הפוטנציאל של השוק החופשי ואת התחרות שזיגלס מכנה כ"מרכיב הקסם אשר גורם לקפיטליזם לעבוד עבור כולם".
זינגלס המודע לעובדה שקפיטליזם ואי שוויון זה חלק מהחיים, מתריע על כך שגם לאי שוויון צריך להציב גבולות. לדעתו, הציבור מוכן לקבל את אי השוויון כל עוד הוא נתפס כסביר וכחלק ממערכת הוגנת. לדעת זינגלס, שוק חופשי אמיתי מגביל את היכולת להשיג רווחים עודפים. הוא סובר ששוק חופשי כהלכתו יכול להתקיים רק באם הממשלה מתערבת, אבל ראש הממשלה ושרי האוצר שכיהנו בשנים האחרונות שונאים התערבות ממשלתית כי לדעתם "כוחות השוק" יעשו את הדברים בדרך הטובה ביותר. הציבור רואה את התוצאות של הפקרת המשק ל"כוחות השוק". שוק לא חופשי כמו השוק הישראלי מתאפיין ברווחים גדולים, במשכורות מנופחות של מנהלים, בריכוזיות ובאנרכיה של חברות ממשלתיות, המביאים למצב של חוסר השוויון אין גבולות.
רשת הגנה חברתית כושלת
דו"ח טאוב שפורסם לאחרונה קובע שרשתות ההגנה החברתיות בישראל אינן ממלאות את תפקידן, אינן אפקטיביות, וביצועיהן הולכים ומידרדרים. התפקוד הירוד שלהן מרחיב את אי השוויון ומדכא את השוק החופשי באמצעות שימוש כושל במערכות המס והשירותים שמלכתחילה נועדו לשרת את הציבור הרחב. לא אצלנו. בישראל המנצח לוקח הכול ולמפסיד, רוב הציבור, לא נשאר כמעט מאומה. לראיה, האפקטיביות של רשת ההגנה החברתית בישראל היא הנמוכה ביותר ביחס להשוואה בינלאומית כאשר היא מפחיתה את העוני ב-28% בלבד לעומת 35% בארה"ב הסופר קפיטליסטית, 48% בקנדה, 64% בבריטניה, 71% בפולין ו- 86% בפינלנד.
איזו שיטה כלכלית יש בישראל? בוודאי שלא קפיטליזם "חפשי". ניתן לאפיין אותה אולי כקומוניזם של המקושרים, הנותנת להם הגנה במרב התחומים ומשעמם להזכיר שוב את החברות הממשלתיות, הוועדים הגדולים, הבנקים, חברות הביטוח, ורבים אחרים המהווים מעין מדינה בתוך מדינה שחוקי המדינה הגדולה חלים עליהם חלקית. מדוע? כי ישראל היא מדינה של לוביסטים ומקושרים, מי שמקורב או חזק לוקח הכול, למי שחלש ואין לו לובי לא נשאר כמעט כלום. לא מספיק שהממשלה לא הצליחה בבלימת יוקר המחיה ונחלה כישלון מחפיר בהתמודדותה עם בועת הדיור, היא גרמה בפועל גם להרחבה גדולה בפערים החברתיים בכך שרתמה את שתי המערכות הנמצאות בשליטתה הבלעדית: מסים ושירותים חברתיים דווקא לטובתם של אלו שיש להם.
הדוגמאות רבות: הפחתת קצבאות ילדים, מסים עקיפים גבוהים מאוד שמטבעם מוטלים על מוצרים (מע"מ, בלו על הדלק, מיסוי על כלי רכב, מכס, מיסי קניה ועוד), מסי חברות נמוכים, רווחים כלואים, ההידרדרות ברמת השירות של מערכות הבריאות, המשטרה, הרווחה ועוד. בנוסף להעלאות מחירים לא מוצדקות בשירותים ממשלתיים וציבוריים (מים, חשמל וארנונה) ורבים נוספים. נותרה היום תעלומה אחת מתי תפרוץ מחאה חברתית כלכלית חדשה נגד הממשלה.
ד"ר ישראל בוקסר. מרצה לכלכלת ישראל במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה