בשיחה לרגל יום הולדתו ה-90 אמר המשורר והסופר חיים גורי, "אף אחד לא אמר לי שהדרך לאריכות ימים עוברת דרך הזיקנה". במהלך העשורים האחרונים, החל מהרבע האחרון של המאה הקודמת, המדינות המכונות "מפותחות" רובן בעולם המערבי, נכנסו לעידן חדש בהיסטוריה. עידן של תוחלת חיים ארוכה והזדקנות מסיבית של האוכלוסיה. רוב בני האדם כיום יכולים לצפות להגיע עמוק לתוך שנות השבעים שלהם בבריאות סבירה, וקבוצת האנשים בני 85 ומעלה מהווים את פלח האוכלוסייה הצומח במהירות הגדולה ביותר. זהו הישג ראוי לציון של התרבות, אבל גם ברכה מעורבת: עלייה במחלות כרוניות הקשורות להזדקנות, אתגרים קיומיים הקשורים לתלות הולכת וגדלה בבבני משפחה, מטפלים, וממסד, בייסורים גופנים ונפשיים מתמשכים וחשוכי מרפא, בדידות, ולבסוף, מוות בלתי נמנע. ואם כל האתגרים האלה, כולם ביחד וכל אחד לחוד, לא מגדישים את הסאה, נוספה בעידן המודרני דגם מגפת הגילנות וגרורותיה השונות: מכלול של דעות קדומות כלכליות ואפליה המופנית אל זקנים ואל תהליך ההזדקנות בכלל.
בורות בעולם הקפיטליסטי
הרעיון הפופולרי הנפוץ כל כך ברפואה ובתקשורת, המבטיח אריכות ימים בלי להזדקן, מחזק את הבורות התרבותית לגבי השאלה מה זה לחיות בגיל המאוחר, ולהתחמקות של העולם הקפיטליסטי-ניאו ליברלי משאלות של מטרה, משמעות וחשיבות של השנים שעוד נכונו לנו לאחר שהילדים בגרו והעבודה הסתיימה. התפתחות טכנולוגית בקצב קטסטרופלי, כזה שמשליך את רוב הזקנים הרחק בשולי הדרך, תרבות צריכה בולמוסית שמעלה על נס הפרסום מוצרים דיאטטיים, מכונות ומכוני כושר וקוסמטיקה מטייחת קמטים, קבעה במרוצת שנות ה"קידמה" תפיסה של הזקנה כמחלה, והדביקה לה אסוציאציות של כיעור, רפיסות, ריקבון ותלותיות. הזקנה מקבלת לרוב קונוטציה של מועקה כלכלית בעיקר בקרב מעמד הביניים והשכבות החלשות. במצב הנתון הפנסיות לא מספקות למחיה בכבוד והם גורמות לצמצום ניכר באיכות החיים. נתונים שהתפרסמו (דו"ח טאוב ועוד) חשפו זקנים שחוסכים בתרופות כדי להתקיים. מכירת דירתם ומעבר לבתי אבות אינה החלטה אפשרית לרובם.
במצב עניינים זה אין להתפלא על דוחות עוני שעוסקים באוכלוסיות זקנות, שמתפרסמים השכם והערב בעולם המערבי. דוחות שייגנזו, יועלמו ויתמוססו במגע עם אימת הזקנה המשתקת. ההתעלמות וההכחשה ינציחו את האפלייה, הקיפוח, ובעיקר האדישות כלפי זקנה וזקנים. גם פתרונות ביורוקרטיים ותקציביים, ועשרות ועדות ממשלתיות וציבוריות לא יעמדו בפני ההדחקה. כמו בתחומים אחרים של חיינו, קשה אם לא בלתי אפשרי להתמודד עם עמדות המבוססות על פחדים באמצעים בירוקרטיים ותקציביים בלבד.
השינוי, אם יבוא, יתחיל בבחינה בקורתית של עמדות אלו, במתן במה ראויה לדמויות של זקנים שחייהם מהווים אלטרנטיבה לתפיסות המסורתיות המשפילות, באתגור של סטראוטיפים גילניים, במתן מרחב מחיה במערכת החינוך לגישות הומניסטיות ואמפטיות לתופעת הזקנה. שינוי שחייב להיות כלכלי במהותו וחלקו יגיע מתקציב המדינה. הגיע הזמן להחלטה ממשלתית ברורה האם עדיף עוד מטוס קרב וכבישים עוקפים בשומרון או חיים בכבוד בגיל הזקנה?
פרופ' אמיר כהן-שלו, מל"א - המרכז ללימודים אקדמיים. מומחה לגרונטולוגיה.