כמעט 500 מיליון פעולות של הוראות קבע מבצעים הבנקים בישראל מדי שנה. פעולות אלה הן תשלומים של הציבור לגופים כגון עיריות (ארנונה ומים), חברת החשמל, ורשות השידור (אגרה). ואולם הפעולה לא נעשית ללא תמורה: הבנקים גובים מהגופים האלה סכום שנתי של כ-150 מיליון שקל.
הוראת הקבע משמעותה אישור פתוח לבנק שבו מתנהל החשבון להכניס את ידו בכל חודש לחשבון ולשלם לגוף מסוים את הסכום שהוא דורש מבעל החשבון, שחתם על הוראת הקבע. הגופים הגדולים צריכים לפתוח במקביל חשבון בנק, שאליו יועבר התשלום החודשי.
אין זה דבר כה פשוט; עיריית תל אביב, למשל, מקבלת בכל חודש כסף ממאות אלפי תושבים, שכל אחד מהם מנהל את חשבונו בבנק אחר. לפיכך היתה העירייה אמורה לפתוח חשבונות בכל הבנקים, כדי שדרכם יזרום הכסף של תושבי העיר. הגופים הגדולים והבנקים מצאו פתרון נוח שנקרא "בנק מרכז". עיריית תל אביב תפתח חשבון אחד בבנק מרכז כלשהו, למשל הפועלים, ובכל חודש תעביר לבנק את רשימת החייבים, סכום החיוב שלהם, שם הבנק ומספר החשבון. הבנק המרכז ישלח את ידו לכל אותם חשבונות של תושבי העיר, ימשוך משם את החיוב החודשי ויפקיד אותו בחשבון שעיריית תל אביב פתחה אצלו.
הבנק לא גובה עמלות הוראת קבע מהלקוחות עצמם, אלא מהגופים הגדולים, כמו עיריית תל אביב. למשל, אם לעירייה יש 100 אלף חייבים המשלמים את הארנונה בהוראת קבע, הבנק המרכז גבה ממנה במשך השנים 32.5 סנט עבור כל הוראת קבע. כלומר, בכל פעם שהבנק פנה לחשבון מסוים, הוא חייב את העירייה ב-32.5 סנט.
ואולם הסכום לא עובר לבנק המרכז. מכיוון שתושבי העיר מנהלים חשבונות בכל הבנקים, הרי שהבנק המרכז מחלק להם את העמלה שהוא קיבל מעיריית תל אביב באופן יחסי. למשל, אם בבנק אגוד מתנהלים חשבונות של 5,000 תושבים, הרי שבנק הפועלים היה מעביר לו בכל חודש 32.5 סנט כפול 5,000, כלומר 1,600 דולר. המפקח על הבנקים, יצחק טל, והממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום, לא אהבו את השיטה הזו.
ראשית, הם סברו כי חל תיאום מחירים בין הבנקים; בבנקים אמרו כי לא היתה עמלה אחידה וכי תעריף של 32.5 סנט לפעולה הוא רק ממוצע. שנית, הם סברו כי הבנקים הקטנים נפגעים, מכיוון שאם בבנק מסוים היו פחות מ-500 פעולות בחודש, הבנק המרכז לא היה מעביר לו את חלקו בעמלה ושומר אותה לעצמו. רק בבנקים קטנים ייתכן מצב שבו יהיו פחות מ-500 חייבים בחודש.
שטרום וטל העריכו כי העמלה שאותה גובים הבנקים מהגופים הגדולים גבוהה מדי, ואינה משקפת את עלות הגבייה האמיתית, שהיא נמוכה יותר. לפיכך החליטו לפני כשלושה חודשים לשנות את המצב, וקבעו כי הבנקים לא יוכלו להמשיך ולחלק ביניהם את העמלות.
בבנקים אומרים כי הוראה זו דווקא הועילה לחלק מהבנקים בטווח הקצר. הבנק המרכז המשיך להיכנס לחשבונות של הלקוחות בכל הבנקים והמשיך לקבל מהגוף הגדול את כל העמלות. בשל האיסור, הבנק המרכז נותר עם כל השלל בידיו.
הגופים הגדולים הבינו עם הזמן כי הם משלמים עמלות גבוהות מדי, ולפיכך נפתח השוק לתחרות. כל גוף פתח חשבון בכל הבנקים, וניהל עם כל בנק בנפרד מו"מ על העמלות שייגבו. התחרות נפתחה, אך המחירים האמירו. ברשות להגבלים עסקיים התקבלו פניות מגופים שונים (בעיקר גופים קטנים וחלשים), על כי העמלות שהבנקים דורשים מהם כיום מגיעות לכ-50 סנט לפעולה.
שטרום וטל שוב נדרשו לעניין. הם הסכימו שהבנקים יעבירו ביניהם עמלות, אך חזרו על הצהרתם כי העמלות גבוהות מדי. לדברי שטרום, עמלה של 32.5 סנט לפעולה לא משקפת את העלות האמיתית, והיא נגזרת מקביעה היסטורית משנות ה-80. לדבריו, העמלה צריכה להיות כמה סנטים בודדים.
בבנקים אמרו כי שטרום חורג מסמכויותיו, וכי אסור לו להתערב בגובה העמלות שהם גובים - שכן מדובר בסמכויות של המפקח על הבנקים. שטרום השיב כי העניין כן נמצא בסמכותו; ראשית, לדבריו יש תיאום עמלות בין הבנקים, ולכן זה מתפקידו להתערב - מחשש להסדר כובל (קרטל). שנית, לדידו מי שנפגע הוא הציבור.
הבנקים סבורים כי העמלות שהם גובים מגלמות את התעריף האמיתי של שירותי הבנק המרכז. הוויכוח הגיע שלשום לוועדת הכספים של הכנסת. יו"ר הוועדה, יעקב ליצמן, התערב בוויכוח ואמר אף הוא שהעמלות גבוהות מדי. הוויכוח עדיין לא הסתיים. בבנקים עדיין לא מתכוונים להתקפל, אך ההיסטוריה מלמדת כי ברוב המקרים הרגולטורים גוברים על המפוקחים.