עושה רושם כי בנק ישראל רוצה שנאמין כי העמלות שאנו משלמים לבנקים הוגנות ונמוכות. בפברואר 2013 פרסם הבנק מחקר שהזמין מחברת הייעוץ הבלגית Van Dijk, שממנו עולה כי עלות החזקת חשבון העו"ש בישראל נמוכה יחסית לאירופה.
בתחילת מארס 2014, ולנוכח ניסיונות הבנקים להזחיל את תעריפי העמלות כלפי מעלה, הכריז המפקח על הבנקים בדרמטיות כי "הגענו למצב הזה בלית ברירה", ובצעד חריג הציב למסלול העו"ש הבסיסי תקרת עמלות של לא יותר מ-10 שקלים בחודש, שתיכנס לתוקף באפריל הקרוב.
אך בטרם נהלל את המפקח, דודו זקן, על ההפגנה המתוקשרת של רצון טוב כלפי הציבור, נאמר כי לא הייתה להודעתו האחרונה משמעות רבה, שכן העמלות הכרוכות בהחזקת חשבון עו"ש, כגון עמלת פעולה בערוץ ישיר (תעריף של כ-2 שקלים) או עמלת פעולה באמצעות פקיד (תעריף של כ-6 שקלים) הן רק חלק קטן משלל עמלות נוספות שמשלמים משקי הבית לבנקים, אשר לגביהן אין הבנק המרכזי מתייחס כלל.
נניח שהיינו רוצים לדעת מהו סכום העמלות שמשלמים משקי הבית בישראל על כל סוגי השירותים הבנקאיים שהם צורכים, ולא רק עבור השירות הבסיסי של החזקת חשבון העו"ש, או במילים אחרות: מהי ההוצאה המשפחתית הממוצעת על עמלות הבנקים?
האמת היא שדי קשה לענות על השאלה הפשוטה (לכאורה) הזו. אין על כך נתונים רשמיים, לא של בנק ישראל, לא של איגוד הבנקים, לא של הלמ"ס וגם לא של התמ"ס, ומתקבל הרושם שמדובר בסוד צבאי כמעט. בנק ישראל אמנם פרסם בינואר את "הדיווח השנתי על עמלות הבנקים", שממנו עולה כי ההוצאה הממוצעת על החזקת חשבון העו"ש וכרטיס האשראי היא כ-21 שקל בחודש בלבד.
הדיווח חושף טפח ומכסה טפחיים
אלא שזהו נתון חלקי, אשר אינו מתייחס למגוון רחב של עמלות, כגון: עמלה עבור הודעה על פיגור בתשלומי הלוואה (53 שקל בבנק לאומי), עמלה עבור איתור חשבונות (50 שקל בבנק לאומי), מכתב התרעה מעו"ד (147 שקל בבנק הפועלים) הוצאת ערבות בנקאית (380 שקל בבנק הפועלים) גרירת משכנתה (550 שקל בבנק לאומי), דמי פתיחת תיק הלוואה (1,000-10,000 שקל בבנק לאומי) ועוד שלל עמלות שונות ומשונות, שלכל אחת מהן מוצמד תעריף אחר.
גם הדוחות הכספיים של הבנקים אינם מספקים תשובה ברורה לשאלה כמה עמלות אנו משלמים להם. הבנקים אמנם נותנים גילוי נאות במסגרת דיווח נפרד על מגזר משקי הבית ומגזר הבנקאות הפרטית, אלא שזהו דיווח בעייתי, החושף טפח ומכסה טפחיים.
דוחות הבנקים מלמדים, כי בשנתיים האחרונות עמדה הכנסתם המצרפית מעמלות בשני מגזרים אלה על כ-7.5 מיליארד שקל בשנה. אם נחלק מספר זה במספר משקי הבית, שעל פי הלמ"ס עומד כיום על כ-2.3 מיליון, נקבל כי כל משפחה משלמת לבנקים עמלות בהיקף של כ-3,300 שקל בממוצע לשנה.
אלא שנתון זה מכיל גם תשלומים עקיפים, כמו עמלת ההפצה המשולמת לבנקים על-ידי בתי ההשקעות, ואת עמלת סליקת כרטיסי האשראי המשולמת להם על-ידי בתי עסק. כאשר מנכים "החוצה" את עמלת ההפצה (כ-500 מיליון שקל בשנה), ולוקחים בחשבון רק את העלות הישירה של החזקת כרטיס האשראי (כ-7 שקלים לחודש), אז מקבלים שההוצאה השנתית של משקי הבית על עמלות יורדת לסכום של כ-2,300 שקל.
פי שניים מחשבון סלולר טיפוסי
זהו סכום משמעותי, הגדול פי 19 מתקרת מסלול העו"ש הבסיסי, ולמעלה מפי שניים מחשבון טלפון סלולרי טיפוסי, ואין ספק כי הוא מורגש היטב בכיסי האזרחים.
אך מי שמצפה כי החיתוך שהתבצע בתעריפי הסלולר יגיע גם לעמלות הבנקים, עשוי להתאכזב קשות. ללא גבייה של עמלות מנופחות מהציבור הרחב לא יוכלו הבנקים לעמוד ביעדי תשואה על ההון של 7%-9% בשנה, ובו זמנית לכסות על הוצאות שכר קשיחות של כ-11 מיליארד שקל בשנה, כמו גם על הוצאות אחזקה ופחת שנתיות של כ-5 מיליארד שקל, אשר מקורן הוא במערך סניפים אנכרוניסטי ולא יעיל.
העמלות המנופחות הן לא יותר ממס שהבנקים גובים מהציבור בחסות המפקח על הבנקים למימון הוצאות שכר מנופחות וכמות מוגזמת של סניפים. הפחתת המס הזה תלויה בעיקר בקיצוץ מצבת כוח האדם והוצאות השכר בבנקים, שעד היום נחשבות לאחד הדברים הקשיחים והיציבים במדינת ישראל.