רוצים דיבידנד? לא על סמך חשבונאות יצירתית

6 שנים אחרי המשבר הפיננסי הגדול ונראה כאילו דבר בכלכלה העולמית לא השתנה. האם הצעת החוק החדשה שתגביל את התעלולים החשבונאים בחישובי הדיבידנד היא סנונית ראשונה לשינוי?

  • רשות ני"ע
ניצן כהן

אחד הדברים המפתיעים ביותר בקשר למשבר הפיננסי הגדול שהתרגש על שוקי העולם ב-2008, אירוע שבפרספקטיבה של כמעט 6 שנים ניתן כבר לומר עליו שהוא שייך לסוג ההתרחשויות שקורות פעם במאה שנה, הוא עד כמה מעט לקחים הופקו ממנו.

שום דבר מהותי לא השתנה

שום דבר מהותי בשיטה הכלכלית, הפיננסית, והבנקאית לא השתנה. אף בנקאי או איש עסקים בכיר לא נתן את הדין על הקריסה שעלתה למשקי העולם במיליוני משרות ולמשלמי המסים בטריליוני דולרים. פה ושם נתפרו כמה עלי תאנה חדשים המתחזים לרגולציה, כמה המלצות חלביות לגבי מה מותר ומה אסור לבנקים (כאילו שזה משנה, הרי בסוף הכול ייסגר בקנס). הלוואות הסאב פריים שוב משגשגות, האשראי שוב בזול ובשפע לכל דורש, החגיגות והבונוסים בוול סטריט ממשיכים לשבור שיאים.

אבל פה ושם בכל זאת יש לעיתים הבלחות של הפקות לקחים ושינוי אמיתי של כללי המשחק הרקובים שהביאו אותנו אל עברי פי הפחת הזו. אחת כזו, שהייתה אמורה לשמח את ציבור המשקיעים והחוסכים בישראל, עברה בשבוע שעבר כמעט ללא התייחסות. זה אולי מובן מפאת היותו של הנושא משעמם מטיבו ואולי ז'רגונסיטי מדי עבור האדם הממוצע, אבל חשיבותו רבה. הצעת חקיקה חדשה מטעם רשות ני"ע קובעת כי מבחן הרווח לחלוקת דיווידנדים ישונה כך שהרווח שיחולק לבעלי המניות לא יכלול רווחים שנובעים מתעלולים חשבונאיים – שיערוכים בלשון החשבונאות הרשמית.

קצת רקע: לפני שש שנים אימצה ישראל את כללי החשבונאות הבינלאומית (IFRS) שהעבירו את שיטות מדידת הביצועים של החברות משיטות שמרניות שהתבססו על מחירי העלות של הנכסים לשיטות של שווי הוגן או שווי בפועל. השאלה מהו שווי הוגן – בפרט לגבי נכסים לא סחירים כמו נדל"ן או חברות פרטיות - נקבעה בדרך כלל בידי שמאי מומחה שנשכר בידי החברה המדווחת עצמה. גם נכסים סחירים שלהם כביכול יש תג מחיר אמין ביותר שנקבע כל יום בידי המוני מוכרים וקונים מרצון – מחיר השוק – זכו לשיערוכים מפולפלים שנסמכו על חוות דעת מלומדות של מעריכי שווי שונים, תמיד במימן נדיב של החברה המדווחת שהאינטרס שלה במשוואה הזו ברור למדי.

למעשה התפתחה סביב העניין תעשייה שלמה של "חשבונאות יצירתית". זהו בעצם מונח מכובס להנדסה חשבונאית שבמקום לשקף את מצב העסקים בפועל משקפת את מאוויי החברה ואת התוכניות האופטימיות שלה – אבל הרבה מאוד פעמים לא את המציאות בשטח. בזהירות המתבקשת נגיד שהחשבונאות עושה כל שהיא יכולה כדי לרדוף אחרי המציאות וגם אם אנשי המקצוע הינם ישרים ולא עושים דבר שאינו חוקי או אינו מקובל בפרקטיקה, הרי שלעיתים הגבול בין יצירתיות לבין רמאות הוא מטושטש.

הכוכבות הגדולות של השיטה (אבל לא רק הן) היו אפריקה ישראל, דלק נדל"ן וקבוצת אי.די.בי ולא צריך להרחיב את הדיבור על מצבן של חברות אלה ואיך הידרדרו להסדרי חוב שמחקו הרבה כסף למשקיעים. באמצעות תעלולים חשבונאים של הערכות שווי נופחו רווחי החברות, גוייס חוב במינוף גדול כדי לממן דיבידנדים וכאשר התגלה השווי האמיתי של אותם נכסים כבר לא נותר כסף לשרת את החוב העצום שמימן אותם.

אך למרות הלקח שהיו אמורים תעלולים חשבונאיים בחברות כאלו והדרך העגומה בה הסתיימו, החגיגה הגדולה בחברות הציבוריות נמשכת גם היום ובהיקפים גדולים עד כדי כך שנדרשת התערבות הרשויות. על בשרנו למדנו כבר שציפייה לריסון עצמי מהחברות עצמן או משומרי הסף המקצועיים: רואי החשבון, עורכי הדין והשמאים, היא נאיבית במקרה הטוב ופתטית במקרה הרע, ןאם כך הרי שלרגולטור אין ברירה אלא להתערב בחקיקה. הראשונה שהבינה את הבעיה היא כאומר, הרשות לני"ע שפרסמה בשבוע שעבר הצעה לתיקון חוק החברות, שאמורה למנוע מחברות להיכנס לבורות דוגמת דלק נדל"ן ואי.די.בי. ההצעה של הרשות לני"ע היא בהחלט סנונית ראשונה בכיוון הנכון אבל חסרה כמה מרכיבים משמעותיים.

אמנם החברות שנמצאות תחת פיקוח הרשות לני"ע (כ-800) יתכנסו לקיום החוק אבל מה, הוא אינו חל על חברות שאינן נמצאות תחת פיקוח הרשות (כמה אלפים לפחות) וזה פותח פתח ניכר לפגיעה בנושים של החברות הפרטיות. מכיוון שההצעה הועברה למשרד המשפטים, צריך האחרון להתערב ולהרחיב אותה ליתר החברות בישראל – זה מחויב המציאות.

נושא נוסף שיש לתקוף בהקשר זה הוא נושא הביטחונות להלוואות וכאן צריכים להיכנס לתמונה גם הפיקוח על הבנקים וגם הפיקוח על שוק ההון והביטוח. המצב כיום הוא שחברות יכולות לגייס הלוואות על בסיס דוחות שנערכים לפי כללי החשבונאות הבינלאומית ולכן חברות שמציגות רווח גבוה יותר, גם אם הוא נובע משיערוכים יכולות לקבל הלוואות גדולות ועם ביטחונות נמוכים מהבנקים או מהגופים המוסדיים מבלי שהתמונה האמיתית מונחת לפניהם מה שמגדיל את הסיכון בהלוואות – סיכון שאם יתממש יגולגל על הציבור.

הפיקוח על הבנקים צריך לדרוש מהמערכת הבנקאית שלא להסתמך על רווחי שיערוכים כשהם נותנים הלוואות ולדרוש מהחברות דוחות שמנטרלים את ההשפעות האלה – זה יצמצם את הסיכון שלהם וייתן להם תמונה ברורה יותר של מצב החברות.

היות ובשנים האחרונות פורחת לה גם אופנה חדשה של נטילת הלוואות פרטיות מהגופים המוסדיים המהוות תחליף מושלם להלוואות בנקאיות, הרי שפעולת חקיקה מונעת לא תהיה שלמה מבלי לערב גם הממונה על שוק ההון, דורית סלינג'ר, ולדרוש מהמוסדיים שלא להסתמך על רווחי שיערוכים – בדיוק כמו הבנקים. באגף שוק ההון יש את הידע והנכונות לטפל באתגרים כאלו, ולראיה היישום המוצלח בשוק ההון של תקנות חודק, גם הן אחד הלקחים הרציניים היחידים שהופקו מהמשבר. בקיצור, דרושה פעולה מתואמת של כל גופי הרגולציה הכלכלית המרכזיים כדי להצליח וליישם בהצלחה את אחד הלקחים החשובים מהמשבר הגדול ביותר של דורנו.

ניצן כהן הוא עיתונאי ופרשן כלכלי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully