ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה בשבוע שעבר את "חוק הפופקורן" לקריאה שנייה ושלישית. החוק, שעבר כתיקון לחוק הגנת הצרכן, מבטל את האיסור שקבעו מקומות בילוי להכנסת אוכל ושתייה - איסור שאילץ את הלקוחות לרכוש את המזון ואת המשקאות במזנונים במחירים יקרים. בתי קולנוע ותיאטרון ושאר מקומות סגורים לא יוכלו מעתה לאסור על הציבור להביא אוכל ושתייה מהבית ובכך, מקווה החוק, יצומצמו מאוד עלויות הבילוי בחוץ. זאת ועוד, לראשונה מאפשר החוק הטלת עיצומים כספיים על עסקים פרטיים שלא יישמעו להוראותיו (היום מטופלות עבירות אלה בהליך פלילי מול בתי המשפט).
המחירים יעלו
את החוק יזם, בין היתר, שר הכלכלה, נפתלי בנט, שחגג את אישורו והצהיר ברינה ובצהלה כי "חוק הפופקורן עבר ויפסיקו לעשוק אותנו בבית קולנוע". בנט אף הוסיף וכינה את ציבור המבלים הגודשים את בתי הקולנוע עד היום כ"קהל שבוי", שצריכים - רחמנא ליצלן - לרכוש קולה ביוקר וכמובן סחף אחריו אלפי לייקים מאנשים שאינם מודעים להשלכות ההרסניות של החוק הפופוליסטי הזה (מישהו אמר "קהל שבוי"?), ושאחרת, ספק אם היו משתתפים בחגיגות המוגזמות והדביקות.
החוק שבנט מדבר עליו גבוהה גבוהה, צפוי להעלות את מחירי הכרטיסים לקולנוע ובל נשכח שמדובר במהותו של העסק, אם מישהו שכח לרגע. בסופו של יום, שומה על האזרח לזכור כי אין מדובר בבתי תמחוי, אלא בעסקים פרטיים שמטרתם להרוויח כסף. "יס-פלאנט" או "סינמה סיטי" אינם מונעים מתפישה אלטרואיסטית שמטרתה להיטיב עם האזרחים, אלא נוצרו לעשיית וגריפת רווחים כעסק לכל דבר ועניין.
כפיית מחירים חיצונית עלולה להפוך את העסק ללא רווחי ולכן להפסיק או לפחות לצמצם את פעילותו. באם העסק מחליט שברצונו להמשיך להתקיים, חרף ההתערבות הממשלתית, הדבר הראשון שהוא מחליט לעשות זה לייקר את המוצרים שהוא מוכר, בכדי לנסות ולהחזיר את הרווח. דוגמה טובה לכך היא העלייה האחרונה במחירי כרטיסי הסרט לבתי הקולנוע, לאחר שהמדינה התערבה וקבעה כי אלו לא יוכלו לגבות עמלות הזמנה באינטרנט.
החוק המיותר והדורסני שבנט אחראי לו, יפגע כמובן, בראש ובראשונה, במעוטי היכולת, שהיום אולי רוכשים כרטיס לסרט ונמנעים מקניית מותרות כמו פופקורן וקולה, אך בעתיד לא יוכלו להרשות לעצמם אפילו את מחיר הכניסה לסרט עצמו (המהות, כאמור).
"אלה בדיוק המקרים בהם המדינה צריכה להתערב, במקומות שבהם יש כשלי שוק", אמר שר הכלכלה - וטעה. אלו בדיוק אינם המקרים שבהם המדינה צריכה להתערב ובטח שלא לדכא עסקים פרטיים, משל מדינת ישראל דמתה לאחת מהמדינות הסוציאליסטיות בעלות התכנון המרכזי.
במדינה ליברלית, המעודדת ומאמינה בכלכלת שוק, אין מקום להתערבות ממשלתית וכפייה על המחירים שהעסק מוכר. אם יקר לאדם מסוים במקום בילוי אחד, יכול הוא לעבור למקום בילוי במקום אחר. על המדינה לעודד תחרות מירבית ולדאוג שלא יהיו חסמים לשחקנים חדשים להיכנס לזירה ולהקים בתי קולנוע מתחרים.
המהפכה בשוק הסלולר, למשל, היא דוגמה מצוינת לסיבה מדוע לא להעביר את "חוק הפופקורן". בניגוד לחוק הנוכחי, המתערב בגסות בניהול עסקים פרטיים, מדינת ישראל השכילה לפתוח את שוק הסלולר לתחרות מבלי להתערב בפנים העסקים. השינוי היה בדמות הקלה על התקינה ועל הייבוא שאפשרו למעשה לשחקנים חדשים להיכנס לזירה. לא נעשתה התערבות בניהול העסק הפרטי, אלא בוצע שינוי מהותי של השוק ופתיחתו לתחרות בריאה.
על המדינה להתרכז בהורדת יוקר המחיה דרך הסרת חסמים וצמצום דרמטי של מכסים, פירוק הריכוזיות, פתיחתו של השוק הריכוזי לתחרות וביזורו. תהיטפלות זוטרה למחירי הפופקורן והקולה בבתי הקולנוע - המהווים מותרות לכל דבר ואשר רק יובילו לפגיעה בצרכנים עצמם - אינה בבחינת "סתימה בצנרת", אלא "פופוליזם".
הכותב הוא סטודנט לתואר שני בתכנית לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב, מפעיל הבלוג "למה לא פוליטיקה עכשיו" וחבר בפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה".