רבות כבר נכתב על כך שיותר מחצי מהאנושות כבר חיה בערים, אולם נתון מעניין נוסף הוא כי 300 הערים הגדולות בעולם אחראיות לכמעט מחצית (48%) מהתוצר הלאומי הגולמי, למרות שהן מאכלסות רק 19% מהאוכלוסייה.
ערים הולכות וצוברות עוצמה חסרת תקדים, עד כי אפשר להתחיל להתייחס לחלקן כאל ערי-מדינה. לונדון, לדוגמה, אחראית ליותר מ-30% מהתוצר הגולמי הלאומי של בריטניה. אם זה נתון מרשים, הרי נתון מרשים עוד יותר: לונדון מדורגת רק במקום ה-30 ברשימת הערים המאפילות על מדינותיהן, ולפניה עוד 29 מדינות שכלכלתן הפנימית מאפילה על "המדינה" שאליה הן שייכות. את הרשימה מובילות ערים שהן למעשה מדינות: לוקסמבורג, סינגפור, הונג קונג, כווית ומקאו, אבל מיד אחריהן מגיעה בריסל (59% מהתוצר הבלגי), קופנהגן (55% מהתוצר הדני) ותל אביב, שאחראית ל-54% מהתוצר הישראלי ול-51% מהתעסוקה.
חברת המחקר brookings ניתחה את המידע המבסס נתונים אלה מתוך Oxford Economics, Moody's Analytics ונתוני מפקד האוכלוסין האמריקאי, ויצרה מפה המציגה את נתוני הצמיחה של 300 המטרופולינים הגדולים.
אולי זה טבעי שמדינות קטנות, שבהן עיר מרכזית אחת, יובילו את דירוג "ערי המדינה", ולעומתן מדינות כמו ארה"ב כלל לא מופיעות בה. אבל מסתבר שגם כלכלת ארה"ב מעוצבת ומוגדרת על ידי עריה. הן מייצרות 90% מהתל"ג וכמה מהכלכלות של הערים הגדולות בארה"ב הן כה גדולות, עד כי הם משתוות לכלכלות של מדינות אחרות. השוואה שנעשתה ב-Martin Prosperity Institute הציגה את תחזית התוצר ב-2014 לתוצר של מדינות, ומגלה כי מטרופולין ניו יורק, הכלכלה הגדולה והעשירה שבין ערי ארה"ב, צפויה לייצר 1.4 טריליון דולר, דומה לכלכלת אוסטרליה, שהיא בעצמה הכלכלה ה-12 בעולם.
לוס אנג'לס דומה בתוצר שלה להולנד, שיקגו דומה לשוויץ, ויוסטון משתווה לפולין או לטייוואן. הכלכלות של וושינגטון ודאלאס גדולות מזו של אוסטריה, ופילדלפיה וסן פרנסיסקו משתוות לתאילנד. כל אחת מערים אלה יכולה הייתה להיות מדורגת בין 50 הכלכלות הגדולות בעולם.
גם לישראל יש "עיר תאומה" במונחים כלכליים - הכלכלה של מטרופולין סיאטל עוברת את זו של ישראל, מצרים, הפיליפינים או יוון.
"חברה בינ"ל אחת מושכת את זו שאחריה"
לפי הלצה רווחת בשטוקהולם, בירת שבדיה, מבכל בוקר מגיעים שני אוטובוסים מלאים ופורקים בה תושבים חדשים. המציאות לא רחוקה - בעשור החולף גדל מספר התושבים בעיר ב-30-40 אלף נפש בכל שנה.
טורביון בנגטסון, הממונה על הפיתוח הכלכלי של סטוקהולם, מזכיר כמובן את המחסור בדיור ואת הלחץ על תשתיות שהדבר יוצר, אך מודע גם ליתרונות הנובעים מכך: "גידול בהזדמנויות וחיזוק כוחה הכלכלי של העיר", כדבריו. בנגטסון, שביקר בישראל במסגרת כנס startup city בהזמנת "עיר-עולם" של עיריית ת"א, שבו נידון הקשר בין אורבניות ליזמות, חולש על קואליציה של 52 (!) רשויות עירוניות שיוצרות את המטרופולין סביב הבירה ומוסיפות למיליון תושביה עוד 3.5 מיליון. "מנוע כלכלי מובהק לעיר הוא חברות בינלאומיות הפועלות בשטחה ומיצובה כפתח לשוק ספציפי", הוא אומר, "שטוקהולם, למשל, היא שער לצפון אירופה, וזה עובד כמו מגנט - חברה בינ"ל אחת מושכת את זו שאחריה".
הוא מספר שבשנים האחרונות מוסדות העיר מתרחקים מהתפיסה הסוציאל-דמוקרטית האדוקה, ולכן יש בה פחות מיזמי דיור בר-השגה, ונטייה גוברת לשחרר את פיתוח הנדל"ן לכוחות השוק. שינוי מהותי הוא התרה של בנייה מעורבת שימושים, במטרה להגביר צפיפות ולהחיות אזורים שסבלו מאיזור (Zonening) ברוח שנות ה-70. גישה זו נותנת את אותותיה גם בעולם העסקים, כפי שמעיד בנגטסון: "כשסיימתי אוניברסיטה, לפני עשרים שנה, כל חברי שאפו להשתלב בתאגידים המסורתיים: וולבו, אריקסון וכדומה. היום, יש אווירה יזמית, ויזמים מצליחים. כך הריבוי והגיוון האנושי והעסקי הם מנוע כלכלי-עירוני נוסף, כי הם מאפשרים תפירה של עסקים בינלאומיים סביב התמחויות ספציפיות".