מאז המחאה החברתית של קיץ 2011, פועלת הממשלה מתוך אג'נדה חברתית שתכליתה טיפול ביוקר המחיה. אופן הטיפול בא בדמות הגברת הפיקוח על המגזר העסקי, הגברת הדרישות הרגולטוריות, חקיקה מוגברת וארגון מחדש של קבוצות עסקיות גדולות. הנתונים מראים שהפעולות שננקטו עד עתה, לא הניבו פרי המשק צומח בקצב נמוך בהרבה מהצפוי ויוקר המחייה רק ממשיך לטפס.
לא בעיה מקומית
תרבות האינסטנט לא פוסחת על הרצון והדרישות שלנו מהפוליטיקאים לפתרונות מהירים. במרבית המקרים מדובר בבעיות מורכבות שלא ניתן לפתור בתקופה קצרה כל כך. לא פעם, ישנה תחושה שמתחילים בתהליך רגולטורי מסוים מבלי שמבינים את השלכותיו או מבלי להבין את מקור הבעיה. הגלובליזציה והשינויים הטכנולוגיים הם תהליכים שאפשרו לעולם לצמוח בקצב גבוה ויצרו עלייה ברמת החיים, אבל התהליכים הללו גם ייצרו לנו בעיות חדשות יוקר מחיה ואי שוויון בהכנסה.
יוקר המחיה ואי השוויון בהכנסה הן לא בעיות מקומיות כמו שרבים נוטים לחשוב, הן קיימות גם במדינות מפותחות ובמדינות מתפתחות אחרות בעולם. הבעיה העיקרית היא שקצב הצמיחה בשכר הריאלי נמוך בהרבה מקצב הצמיחה בתוצר. היא נובעת מהעובדה שהגלובליזציה יצרה אלטרנטיבה לעובדים מקומיים והשינויים הטכנולוגיים מאפשרים יעילות גבוהה יותר תחת כמות עובדה נתונה.
הכלכלה הקלאסית מונעת מהתרחבות מקומות תעסוקה. מקור ההכנסה העיקרי של הפרט, השכר, הוא המניע את ההוצאה על הצריכה הפרטית. אולם קיים דיסוננס מובנה בין האינטרס המדינתי-חברתי להרחבת היקף המשרות במגזר העסקי, לבין זה של המגזר העסקי השואף להתייעל תפעולית. העידוד הממשלתי לתאגידים הגדולים בא מתוך ציפייה לעודד עבודה, כלומר להגדיל את מקומות התעסוקה. אבל בפועל, ההתפתחויות הטכנולוגיות וכוח עבודה זול במדינות מתפתחות אפשרו להגדיל את כושר הייצור מבלי להעסיק באופן ישיר עובדים נוספים.
משבר הסאב-פריים שהפך למשבר בכלכלה הריאלית בסוף 2008, יצר אלמנט בעייתי נוסף: ממשלות עם גירעונות עתק. כדי להתמודד עם הגירעונות הללו, המדינות המפותחות נלחמות ביניהן מלחמה עיקשת, בהענקת תמריצים כלכליים לתאגידים בינ"ל על מנת שישקיעו במדינתם, מתוך כוונה כי אותם תאגידים ייצרו מקומות תעסוקה וירחיבו את אפשרויות הפרנסה.
העסקים הקטנים והבינוניים, לא רק שאין מחזר אחריהם, הם סובלים מחיסרון תחרותי מול תאגידים בינ"ל בזמן שהמדינות עצמן מסייעות לכך. לא רק שהמדינות לא תורמות לצמיחה באופן הזה, הן אף מזיקות. בבחינת האינטרסים, מתקיימת אסימטריה בין התאגידים הגדולים לבין המדינה. התאגיד מעוניין לשלם כמה שפחות מס ולהעסיק כמה שפחות עובדים, בעוד המדינה מעוניינת בדיוק במצב ההפוך.
אם כן, עידוד תאגידים גדולים באמצעות מס מופחת, מחייב פיצוי על אותו מס מופחת, ממקורות אחרים. המקורות לפיצוי הם העסקים הקטנים ובינוניים והפרט. נטל המס על העסקים הקטנים מייצר עבורם חסרון תחרותי נוסף, ולכן אנחנו רואים שעסקים הקטנים בדרך כלל לא מצליחים לצמוח בקצב מספק. כמו כן, נטל המס על האזרחים מפחית את פוטנציאל הצריכה הפרטית ואת החיסכון הפרטי וגורמים. גם הגברת הפיקוח, במקרים רבים, איננה משרתת את האינטרס הציבורי, היא רק מרעה עמו. זו מפחיתה את הכדאיות הכלכלית של עסקים בשוק המקומי, מגבירה את רמת אי הוודאות בסביבה העסקית המקומית ומעמיקה את חוסר האמון שקיים בין המגזר העסקי המקומי והבינ"ל למדינה.
עלינו לתכנן חזון למבנה המגזר העסקי בשנים הבאות. על החזון להיות שקוף וברור למען יצירת וודאות. המדינה צריכה לחתור לעידוד עסקים קטנים ובינוניים, שאחראים כיום על כ-55% ממשרות השכיר במגזר העסקי. שכן המשך במצב הקיים יוביל למחאות קשות שייגרמו לנו להתגעגע לקיץ 2011.
הכותב הוא צח ברקי, סמנכ"ל אגף מידע, כלכלה ומחקר בקבוצת דן אנד ברדסטריט