בכנסת הוצגו נתונים של מרכז אדוה, המראים כי גבר אקדמאי מרוויח 62% יותר מאשר אישה אקדמאית. מדובר בפער של יותר מ- 6,500 שקלים בין המשכורות של נשים וגברים אקדמאים, סכום שערורייתי לכל הדעות. בנוסף, רק 23.3% מהשכירים בעשירון העליון הם נשים וגם כאן, מנהלת בכירה צפויה להרוויח הרבה פחות מאשר מנהל בכיר. הנתונים הללו, מקוממים ככל שיהיו, אינם חדשים. מחקרים כאלה מתפרסמים אחת לתקופה, והזמן עובר, אך הבעיה נשארת.
שינוי בכמה רמות
הצרה היא, שאף אחד כבר לא מופתע או מתרגש מהנתונים הללו. אולם, לפני ש"קוטלים" את הנתונים הללו וטוענים שמדובר במצב טבעי והגיוני וכי גברים מרוויחים יותר כיוון שהם עובדים יותר שעות או שהם מועסקים בתפקידים בהם מרוויחים שכר יותר גבוה, ניתן כבר להסכים שגברים מרוויחים יותר גם בלי קשר לנקודות האלה, נקודה. בל נהיה תמימים, אפילו בתפקידים מקבילים, גברים מרוויחים יותר מנשים, בין אם בדרך גלויה כמו משכורת, או בדרך סמויה, כמו בתנאים (מכונית, טלפון סלולרי, בונוסים ועוד).
באופן מפתיע, חלק מאי השוויון נובע דווקא מהתנהגות הנשים עצמן. רבות נכתב על כך, שאחת הסיבות לאי השוויון היא שנשים לא מנהלות משא ומתן עבור השכר שלהן, שהן מסתפקות, מסיבות שונות, במה שמציעים להן ומכאן הפערים רק גדלים והולכים.
השאלה שצריכה להישאל היא, מדוע זה קורה? מדוע נשים שכירות מסתפקות בפחות? ובכן, הדור הבא של מחקרים מראה, שגם כשנשים מנסות לנהל משא ומתן על שכרן, מצבן לא משתפר. הן נתפסות באופן שלילי כאשר הן מנסות לעמוד על זכויותיהן, כאגרסיביות, אנוכיות ואפילו "לא נשיות". רבות מהן שומעות מהמעסיק את המילים "אם לא מתאים לך, את חופשייה ללכת". למעשה, אישה שמעוניינת לשפר את תנאי העסקתה נמצאת במלכוד. לכן, ההמלצות לאישה שמנהלת משא ומתן על שכרה הן להתנהל באסרטיביות מעודנת ובזהירות, להסביר למעסיק שלא רק טובתה לנגד עיניה אלא טובת הקבוצה. אכן מדובר במשימה מאוד לא פשוטה, רק כדי למצוא דרך (באסרטיביות מעודנת, כאמור) להעביר את המסר אני עובדת טובה, אני ראויה לשכר זהה לזה של גבר.
מתי עשויה להיפסק האפליה בשוק העבודה? לשם כך נדרש שינוי בכמה רמות. ראשית, השינוי צריך לבוא מצד מעסיקים ומעסיקות, שגם הן בעצמן לעיתים לא מקדמות נשים, מאמצות פרקטיקות של ניהול מפלה ומתנערות מהאנג'דה הנשית. כשיבינו המעסיקים שאפליה זו גורמת להון אנושי חשוב ומוכשר לקום ולעזוב, כשמקומות עבודה יפסידו עובדות חיוניות שימצאו דרכים אחרות להשתכר, כשזה יפגע להם בכיס, אולי אז תגיע הישועה.
שנית, חובת ההוכחה מוטלת גם על המדינה. החקיקה אמנם קיימת, אך האכיפה פחות. אכיפה או מניעת תמריצים לחברה מפלה עשויים בהחלט לעזור. כבר עכשיו, ישנה מגמה של התערבות משרד האוצר בשכר הבכירים במשק. חשוב לא פחות להתערב על מנת ליצור נורמה של שוויוניות בין עובדים ועובדות בכל הנוגע לתעסוקה ושכר. במדינה דמוקרטית המחשיבה עצמה נאורה, זה רק מתבקש. בימינו, בלתי נתפס שפעם לנשים לא הייתה זכות הצבעה. אולי בעתיד, גם חוסר השוויון לנשים בשוק העבודה יהיה עוד נתון שקשה להאמין שהיה קיים.
לבסוף, נשים צריכות ללמוד להכיר בערכן. אם לא תעמודנה על זכויותיהן בעצמן, אף אחד לא יעשה זאת עבורן. למרות הקושי לעזוב מקום עבודה, כל רגע שבו אישה מתפשרת ומקבלת את האפליה בתנאי העסקתה, הוא רגע שבו היא מונעת מעצמה למצוא מקום עבודה חדש, שיאפשר לה להתפרנס ולפתח קריירה בתנאים ראויים.
הכותבת היא מנכ"לית נטע המרכז לפיתוח קריירה