בשבועות האחרונים, שבהם מתנהל מבצע צוק איתן, עלו קריאות רבות ואלימות לפיטורי עובדים - ערבים בדרך-כלל - שהתבטאו נגד המלחמה ובמקרים קיצוניים אף הביעו שמחה על מות חיילים. התחושות והדעות לא חדשות, אבל נראה שהפעם הן יצרו אווירה ציבורית מתלהמת ומבהילה גם ברחוב וגם בתוך מקומות העבודה שבהם הצטופפו במקלטים עובדים ערבים ויהודים יחד.
אז מה נשתנה במלחמת עזה הנוכחית? ראשית, ערבים ויהודים נפגשים היום יותר במקומות העבודה, משום שבשנים האחרונות - גם בזכות תוכניות ממשלתיות - יותר ויותר ערבים עובדים במקומות עבודה עם יהודים: בחברות היי-טק בינלאומיות, בבתי חולים, בבתי מרקחת וברשתות מזון.
הסיבה השנייה היא האפשרות להביע דעות ברשתות החברתיות בביטחון יחסי. אם במלחמת לבנון השנייה עובד ערבי היה מגיע לעבודה ושומע קולגה יהודי קורא "להשטיח את ביירות", העובד הערבי שתק כי פחד לאבד את עבודתו. היום הוא יכול לפנות לפייסבוק ולכתוב את דעתו; והקולגה היהודי יכול לראות זאת.
רוב הארגונים שמעסיקים ערבים ויהודים מעדיפים לא לדבר על זה, מחשש להלהיט את הרוחות. אבל האם זו הדרך הנכונה? פשוט לא לדבר על זה? עו"ד נחום פינברג, המייצג את המעסיקים הגדולים במשק, חושב שכן. לדבריו, המעסיק חייב לספק סביבת עבודה ראויה ושקטה ככל האפשר וחלק מחובתו להבטיח התנהלות של כל העובדים בשקט ואת המחלוקות הפוליטיות להשאיר מחוץ למקומות העבודה.
"העובדים מבינים שמקום העבודה יישאר גם אחרי המלחמה ודרוש שקט גם מול הלקוחות", אומר פינברג. "גם בדמוקרטיה יש כללי משחק: אם עובד בן מיעוטים משווה את החיילים לנאצים או מישהו אחר אומר תחסלו את כל הערבים - אלה הן אמירות שחורגות מהתנהלות המקובלת. המטרה שמקום העבודה ייצר כסף וצריך שקט, והמעסיק צריך להיות חכם ולאו דווקא צודק".
"האמון נסדק"
פינברג טוען שהבעיה כמעט אינה קיימת בתוך מקומות העבודה. אבל יש אחרים שחולקים עליו. מנכ"לית ארגון ג'וינט-תב"ת, המפתחת מודלים לתעסוקה בתחום שילוב אוכלוסיות מגוונות כמו חרדים, ערבים ובעלי מוגבלות במקומות עבודה, מספרת על חוויה אישית שחוותה במהלך המלחמה בתוך החברה שלה, כשנסעה לבאר שבע למפגש מנהלי מרכזי התעסוקה של חברת אל פנאר (המגדלור) שהקים הארגון.
"לפני שהגעתי היה צבע אדום בחצרים, וכשנכנסתי השתררה דממה בחדר, בניגוד למה שקורה בדרך-כלל. ביקשתי לשמוע מה קורה איתם והם התחילו לדבר. המנהלים מהיישובים היהודים סיפרו על הקושי בהתנהלות היומיומית עם האזעקות, על השהות במקלטים ועל הילדים בצבא. המנהלים הבדואים, לעומתם, אמרו שהם בכלל לא מפחדים מטילים אלא מפחדים להיכנס לבאר שבע אחרי רדת החשכה, לא עולים על תחבורה ציבורית ולא מדברים בערבית. ואז אחת מהמנהלות היהודיות אמרה: 'אנחנו מפחדים לעבור ליד ישובים בדואים, שלא יזרקו עלינו אבנים'. התעורר פתאום משהו שלא היה שם - מתחושת ביטחון מקסימלית לחוסר אמון ופחד, שמשפיעים גם על צורת העבודה. ישבנו בחדר 14 אנשים, מחציתם ערבים ומחציתם יהודים, שעובדים יחד ביומיום - והייתה אווירה מאוד מתוחה. זה אלמנט של פחד, של אמון שנסדק, לא משהו שהרגשנו בעבר".
לדברי חיר עבד אלראזק, סמנכ"לית שיווק בעמותת "קו משווה", עובדים ערבים לרוב לא מתלוננים על דברים שהם חווים בארגון בימים אלה, כי גם ככה היה קשה להם להיכנס לארגון והם הראשונים שמפטרים בעת מצוקה. לדבריה, בימים אלה חווים ערבים גם פחד קיומי - עובדות בעמותה מפחדות לענות לטלפון ברכבת כשהן רואות על הצג שזה טלפון מדובר ערבית - וגם פחד לאבד את מקום העבודה.
"בזמנים רגילים, עובדים יהודים מתלוננים שעובדים מדברים ביניהם בערבית, אבל לא על זה שעובדים מדברים ביניהם ברוסית. אז בזמן מלחמה זה מקצין. עובד ערבי לא יתלונן, כי הוא לא רוצה להיות הטרבל מייקר, אבל עובדים יהודים כן מתלוננים על ערבים. ארגונים מפחדים לדבר על זה מתוך אמוציות ומחכים שהדברים יירגעו".
באחרונה היו פרסומים מוטעים ברשת כאילו סופר-פארם, המעסיקה זכיינים, מנהלים ועובדים ערבים רבים, הורתה לעובדים שלא להתבטא בעניינים פוליטיים. הידיעה הזו הוכחשה בתוקף.
לדברי המנכ"ל ניצן לביא, "הודות לשיטת הניהול הייחודית של סופר-פארם, שבה כל מנהל סניף הוא זכיין שנמצא ברשת שנים ארוכות והוא המעסיק הישיר של עובדיו - התנהלו שיחות בתוך הסניפים כדי לשמור על האווירה הנעימה. במקביל קיבלו כל הזכיינים ליווי וסיוע מהמשרד המרכזי בהתאם לצורך. רצינו לתת להם תחושה שאנחנו איתם, לדבר על זה, לא להדחיק את זה ולהגיד 'הכל בסדר'. הבקשה שלי היתה לנהוג ברגישות, לשים לב לצרכים ולקשיים של כל עובד - לא משנה מאיזה מגזר הוא. בנוסף, העובדים מתבקשים באופן קבוע לנהוג בהתאם לקוד אתי להתנהגות ברשתות חברתיות, ולהפריד בין פעילות פוליטית להיותם עובדי סופר-פארם ברשתות החברתיות. חשוב להגיד שהעמיתים גילו רגישות ומנהיגות יוצאות דופן בסניפים, וזה מה שאיפשר לעבור את התקופה הזו בשלום".
"פיד מלא בתמונות גופות מעזה"
רון גרליץ, מנכ"ל שותף בעמותת סיכוי, ארגון יהודי ערבי שעוסק בקידום שוויון בין יהודים לערבים, מספק הסבר לקונפליקט הקשה: "צריך להבין שיש פה שני נרטיבים: אחד הוא הרווח בציבור, שהמלחמה היא מוצדקת; והעמדה של האזרחים הערבים, שהיא לגמרי הפוכה. צריך להבין שעזה כמעט כולה מאכלסת פליטים מ-1948 ויש לאזרחים הערבים קרובי משפחה שם. לצפות מהאזרח הערבי שגר בסכנין שיש לו בן דוד מסג'עייה לאחל לצה"ל שיצליח - זה לא הגיוני.
"כשהערבים מגיעים בבוקר לעבודה ופותחים את הפיד בפייסבוק - כולו מלא בתמונות של גופות מעזה. במקומות העבודה בישראל הנרטיב הציוני היהודי נחשב לגיטימי ולא פוליטי, כמו להגיד 'זה נורא עצוב שנהרגו חיילים'. אבל אם מישהו אומר: 'נהרגו 100 אנשים בעזה וזה נורא עצוב', אומרים לו 'לא אכפת לך שחיילים נהרגו'. אמירות כמו שצה"ל הוא צבא מוסרי או שצה"ל עשה פשעי מלחמה הן פוליטיות, אבל רק השנייה נתפסת כפוליטית".
- אז מה התפקיד של המעסיק פה?
"להבין שיש שני נרטיבים, ולהתחשב בשניהם. לא ייתכן שמעסיק ישראלי אומר לעובדיו להכין חבילות לחיילים, ומצד שני מעיף עובדים שאומרים שהחיילים פושעי מלחמה. אתה מכריע מה הנרטיב, וזה משאיר את הערבי בלי יכולת לעבוד במקום העבודה שלו. המעסיק יכול לשלוח מיליון חבילות לחיילים ואפילו סביר שיגיד לעובדים להכין אותן, אבל לא ייתכן שהוא יאסור על העובדים שלו לחשוב אחרת. יש רוב יהודי, והמעסיק צריך להגן על הזכות להביע עמדות שונות.
"גם העובדים לא מבינים את הנרטיב של הצד השני. אין להם בעיה לבוא בבוקר לעבודה ולהגיד 'צריך לכסח את כל הערבים' ליד הקולגות הערבים. גם עובד ערבי שמביע שמחה על המוות של החיילים ליד עובד יהודי שהילד שלו נלחם בעזה - זה לא לעניין. יש אמירות שאין להן מקום בחברה משותפת. אתה לא יכול להיות שמח מבחינה מוסרית שאנשים נהרגים".
- איך זה היה אצלכם בארגון?
"המחלוקות בינינו נהפכו הרבה יותר עזות בעיקר בגלל שהעובדים הערבים מאוד הזדהו עם העזתים והיו לנו שתי חברות צוות עם ילדים ובני זוג בעזה. פתאום מצאנו את עצמנו משני צדי המתרס: האחת מתה מפחד, כי הילדים שלה משרתים בעזה והאחר - המשפחה שלו בעזה.
"בכינו על המצב אנושי הבלתי אפשרי הזה. מצד אחד אתה תומך בקולגה, מצד שני אתה כועס עליו שאתה מפציץ את המשפחה. המעסיקים צריכים להבין שאין להם ברירה, הם חייבים לתת לעובדים לדבר".