מבצע "צוק איתן" הציף מחדש את מושג ה'סולידריות' בחברה הישראלית. בעוד בימי שגרה אנו חווים מציאות בה כל אדם פועל בעיקר למען עצמו, בתקופת מלחמה הסולידריות הישראלית פועלת בשיא עוצמתה, ואף נבחנת תחת זכוכית מגדלת על-מנת לוודא שכולם משתפים עמה פעולה. חיילי המילואים הנקראים באמצע שגרת חייהם לשרת את המדינה, אזרחי המדינה נרתמים למען תושבי העורף וחיבוק התקשורת את הלוחמים הן רק חלק קטן מהדוגמאות.
ארגוני העובדים - המוסד המרכזי של הסולידריות
האווירה הציבורית יוצרת מוסכמה כי בעתות משבר על כולנו להתאחד תחת ה"ביחד", לתמוך ולא לבקר, להזדהות ולא להתנכר. עיקרון זה קיבל גם ביטוי מכוער בהסתה ובהתקפות אלימות כנגד אזרחים שלדעת אחרים לא "מספיק סולידריים" עם בני עמם.
מבט חטוף אל עבר המציאות הכלכלית-חברתית השגרתית והיומיומית בישראל דרך המושגים הללו, גורמת לנו לשים לב למספר דברים מעניינים. במחלקות לכלכלה בישראל ובעולם המונח סולידריות כמעט ולא מוזכר. פעולה סולידרית, קרי פעולה משותפת של פרטים למען מטרות משותפות מתוך רגש של אחדות וזהות אינטרסים, נתפסת לרוב על ידי כלכלנים כאיום על המערכת הכלכלית.
לא זו בלבד שיחידת הניתוח הבסיסית של רוב המודלים הכלכליים היא הפרט הבודד, אלא שסטודנטים לכלכלה לומדים שתנאי הכרחי לתוצאה יעילה של כוחות השוק הוא 'חוסר התאגדות של הפרטים במשק', כלומר כל מעסיק, עובד או צרכן פועל באופן עצמאי לשיפור רווחתו. פעולה משותפת או מתואמת של שחקנים בכלכלה פירושה שלא מתקיימת ה"תחרות משוכללת" הנכספת, וההתאגדות מפריעה ל"יד הנעלמה" לפתור לנו את כל בעיות הכלכלה.
טיעון זה רווח כמובן גם בעיתונות הכלכלית ובקרב מקבלי ההחלטות, המספרים לנו כיצד רק חברה המורכבת מאטומים עצמאיים תהנה מ"שוק חופשי" אמיתי לרווחתם של כלל האזרחים. סולידריות נתפסת כרצויה ומבורכת בעתות מלחמה, אך הרבה פחות בנושאים אזרחיים דוגמת מאבקי עובדים. מקדמי המדיניות הניאו-ליברלית, ובראשם בנימין נתניהו ואורי יוגב, מאמינים כי שבירת האיגודים היא צעד הכרחי להבראת הכלכלה, להשגת צמיחה ושגשוג.
לא מפתיע כי מתקפה זו כנגד הסולידריות מכוונת כנגד המוקד המרכזי של הסולידריות בחברה הישראלית, ארגוני העובדים. איגוד עובדים נועד בראש ובראשונה לאזן את יחסי הכוחות שבין המעסיק לעובד, הנוטים באופן אינהרנטי לצד המעסיק. אמנם, הצטרפות לאיגוד אמורה להשתלם לעובד הבודד גם משיקול רציונלי "קר", אך למרות זאת הצלחה של התארגנות עובדים מבוססת תמיד ביסודה על ערך הסולידריות, ולא רק על שיקול פשוט של עלות-תועלת. עובד נדרש לסולידריות עם חבריו כאשר הוא מסרב להצעה מפתה מהמעסיק, בחוזה אישי כמובן, המנסה להחליש את הוועד. העובד נדרש לסולידריות כאשר הוא שובת עם יתר העובדים, גם כאשר המאבק איננו נוגע לתנאיו האישיים והבחירה לשבות עלולה לסכן את מקום עבודתו.
הסולידריות אינה רק הכרחית עבור התארגנות עובדים, היא מהווה גם את אחד הכלים המרכזיים שלה. היכולת של ארגון עובדים לארגן שביתת הזדהות עבור מאבק של עובדים אחרים היא כוח משמעותי. בעוד פרקטיקה זו נהוגה מאוד במדינות מערב-אירופיות רבות, היא מוגבלת מאוד בחוק הישראלי.
מהי הדרך הנכונה להתייחס למאבקים מעמדיים סולידריים? סקירה קצרה של הנתונים מזכירה לנו כי עם כל הביקורת המוצדקת הקיימת כנגד חלק מוועדי העובדים החזקים בישראל, מאבקים של עבודה מאורגנת בישראל היו מאבקים שהיטיבו עם מירב האזרחים. אציין שתי דוגמאות מרכזיות: שני כלכלנים פוליטיים, וולתר קורפי ומיכאל שלו בדקו ומצאו עוד בשנות ה-80 כי קיים קשר חיובי וחזק בין אחוז העובדים המאוגדים להיקפה של מדינת הרווחה. ככל ששיעור העובדים המאוגדים במדינה גבוה יותר, כך מנגנוני רווחה כמו פנסיה וביטוח אבטלה היו גדולים יותר.
מחקר שנעשה לאחרונה הראה קשר הפוך בין שיעור ההתאגדות לבין שיעור האי-שוויון בארה"ב במאה השנים האחרונות והראה כי משנות ה-50 יש מגמה הפוכה של ירידה מתמדת בשיעור העובדים המאוגדים ועלייה חריפה בהכנסתו של העשירון העליון.
אל לנו לשכוח כי איגודי עובדים הם שהשיגו עבור האזרח מן השורה זכויות היסטוריות שהיום נתפסות כמובנות מאליהן כגון יום מנוחה, שעות מנוחה, איסור על עבודת ילדים ועוד. המאבק הסולידרי היה ועודנו הכוח המשמעותי ביותר לשיפור רווחת האזרחים במדינות קפיטליסטיות. חבל שנשאיר את הסולידריות רק לימי המלחמות.
מאור מילגרום, חוקר במכון לרפורמות מבניות וחבר בועד מנהל של המכללה הכלכלית-חברתית